לפני עשר שנים היה כתוב על עוגיית המזל של ריאן אדמס "עד 2011 תהיה ניל יאנג". נישא על גל של שירי אלט-קאנטרי מעולים, קול פלצט מרגש וסקס-אפיל של רוקסטאר שנשים רוצות להשכיב וגברים רוצים לשתות איתו בירה, הכל היה מוכן עבור קבלת הפנים של אדמס לליגה של הגדולים.
אבל בדיוק החומרים שהרכיבו את שיריו - קוקטייל של טוטאליות, כישרון אינסופי ויצר הרס עצמי מפותח - היו גם אלו שהפכו עבורו את עשר השנים האחרונות לגיהנום עלי אדמות. אדמס ידע לנצל את כל הכסף שהרוויח בזכות הכישרון לקריירה שהיה בה תמהיל מדויק של סמים, אלכוהול ושערוריות. "ידעתי שקראק לא יישמע טוב בספר שלי או מחט חלודה... היו לי גבולות", התבדח אדמס בראיון ובלי לשים לב ניסח בדיוק רב את הטרגדיה שלו כולה; הוא לא הוטרד מהחומרים הנרקוטיים שהיו חבריו הטובים ביותר שנים ארוכות, אלא מהאופן שהם עלולים להשפיע על התדמית שלו. הוא שנא שראו בו יוצר בלתי צפוי, גס רוח ויהיר, אבל במקביל לא הפסיק להתנהג כך.
אדמס תיעב את המוניטין שהודבק לו כמרואיין בעייתי, אבל למרבה האירוניה הדרך שלו להתמודד עם דמות הילד הרע שיצאה לו היתה להיכנס לנעליה. אמרו עליו שהוא בן זונה מגלומן שלא מוכן לקבל ביקורת? אז הוא התקשר למבקרים וצעק עליהם. אמרו עליו שהוא שתיין שלא יודע לסנן את החומרים שהוא כותב? אז הוא שתה עוד קצת והוציא עוד אלבום. אדמס מצא את עצמו שבוי בדימוי שנוצר לו, מנסה להתנער ממנו ומתדלק אותו בה בעת. עכשיו, אחרי שהתפכח והתברגן (נישא לשחקנית-זמרת מנדי מור) הוא חוזר עם מה ש-NME הגדירו כאלבום הטוב ביותר שלו מאז שניפק שתי קלאסיקות מודרניות בתחילת שנות האלפיים. "Am I really who I was?" הוא שואל באלבום החדש, "Ashes & Fire", ופותח פתח לבדוק אם כדור השלג בו היה שבוי בעשור האחרון נעצר כבר.
"בשנות העשרים שלי הייתי עסוק בלהקליט אלבומים", העיד אדמס על עצמו בראיון עבר ואכן, מאז הוציא את אלבום הבכורה שלו "Heartbreaker" ב-2000, הוא ניפק אלבומים בפס ייצור שכמעט ומשתווה לזה של שרית חדד. עוד לפני כן, אדמס, שגדל בג'קסונוויל שבצפון קרוליינה ופרש מהתיכון לטובת להקות Pאנק, הוציא שלושה אלבומים עם להקת האינדי-קאנטרי Whiskeytown, אבל היה זה הסולו שלו שהפיל לרגליו את המבקרים. אלה התאהבו בסינגר-סונגרייטר ששילב קאנטרי, פולק ורוק קלאסי ובעיקר הציג שירים אישיים וכנים עד כאב שהגישו את הלב שלו על מגש.
שנה לאחר מכן הוא שחרר את "Gold" שהקפיץ אותו משולי האינדי למרכז הבמה וניפק מיני להיט, "New York, New York". צחוק הגורל שהקליפ לשיר הזה צולם על רקע מגדלי התאומים רק ארבעה ימים לפני ה-11/9 מה שהפך אותו לשומר מסך קבוע ב-MTV בימים שאחרי מתקפת הטרור. אמנים כמו בונו מ-U2 וכוכב הקאנטרי טים מקגרו עשו קאברים לשירים מתוכו והאלבום זכה לשתי מועמדויות לגראמי. הוא הופיע עם אלטון ג'ון, שאף אמר שהוא מהווה השראה עבורו, וכיכב בפרסומת ל-GAP. היו שמועות שהוא יוצא עם אלאניס מוריסט (אותן הכחיש בתוקף) ועם וינונה ריידר (שעליה טען שהם רק חברים טובים). המסלול להצלחה נראה סלול. אבל אז הקריירה של אדמס נתקלה בתפנית לא צפויה.
תיעוד סיבוב ההופעות של "Heartbreaker" - חלק 1
תיעוד סיבוב ההופעות של "Heartbreaker" - חלק 2
בשנה ומשהו שחלפו מאז צאת "Gold" אדמס כתב והקליט מספיק חומר לארבעה אלבומים. ב-2002 הוא הוציא את Demolition. שנה אחרי זה בנוהל הוא הקליט את Rock N Roll ואת Love Is Hell (הלייבל שלו נבהל מהשירים "שהיו אפלים מדי" ודחה את יציאת האלבום ולבסוף שחרר אותו כשני אי.פיז); כל זאת בלי להזכיר את אלבום הכיסוי לסטרוקס שסיפר שהקליט אך מעולם לא פרסם ועוד שלל פרויקטי צד. בשלב הזה המבקרים כבר איבדו סבלנות הם אמרו שהוא חוזר על עצמו ושהוא חייב להאט, הם ירדו על איכות השירים ועל ההתפרצויות שלו מחוץ לבמה.
הביקורות היו אכזריות ואדמס שכנראה לא שמע על כל העניין הזה של להגיש את הלחי השנייה, נקט בטקטיקת התמודדות מעניינת הוא פשוט התקשר למבקרים וצעק עליהם. במקרה אחד הוא התקשר למערכת האתר פיצ'פורק ודרש לדבר עם המבקרת שלו ולמבקר אחר הוא פשוט השאיר הודעה קולית בטלפון הביתי בו הוא אומר לו שהוא לא מתכוון להניח לו ושהוא צריך כבר "לעזוב את העסק הזה, פאק!". התנהגות רציונלית ונכונה ליחסי הציבור ללא ספק. בין מבקר אחד לשני הוא גם הספיק לריב עם ג'ק וויט מהוויט סטרייפס ולפי השמועה גם לגרש מהופעה מעריץ שביקש ממנו לנגן שיר של בריאן אדאמס.
ריאן אדמס משתלח במבקר שקטל אותו:
אבל גם התקריות הללו לא גרמו לו להאט את הקצב. ב-2005 הוא כבר סיפק עוד טרילוגיה לארסנל עם האלבומים "Cold Roses", "Jacksonville City Nights" ו-"29". השפע העיד עבור רבים ממבקריו, בעיקר על כך שאדמס פשוט לא יודע לסנן. הוא מקליט כל שיר שכתב טוב או רע, והיו הרבה כאלה. שנה לאחר מכן, הוא לא שחרר אלבום באופן רשמי אבל העלה לאתר האינטרנט שלו כמות עצומה של שירים, בהם גם אקספרימנטים שלו בראפ.
ואז הוא הכריז שנגמל מהקוקטייל הזה של קוקאין, אופיום ווויסקי וב-2007 הוציא את "Easy Tiger" האלבום הכי קומוניקטיבי שלו מזה שנים. אבל שנה לאחר מכן הוא שב לסורו עם "Cardinology", עוד אלבום שנראה שהיה זקוק לעורך. ב-2009 הוא הכריז על פרישה ממוזיקה בשל מחלה ממנה סבל שגרמה לו לכאבים חזקים באוזניים והצהיר שיתמקד בכתיבת פרוזה. אך הוא לא ממש הצליח להתאפק ותוך זמן קצר העלה עשרות שירי מטאל לאתר שלו וקאברים לוומפייר וויקנד.
אדמס בתחילת הידידות האמיצה בינו לבין דיוויד לטרמן:
הזיגזג של אדמס בין סגנונות מוזיקליים שונים, כמו גם השפע שהתפקע גם משירים גרועים, גרר תגובות לא אוהדות מהקהל והמבקרים. חוסר שביעות הרצון הזאת יחד עם ההתנהגות הגסה, הטרחנות בראיונות, הטון הבכייני בנוגע לפרסום והיהירות הכללית הקשו במידה רבה על הקשבה תמה למוזיקה. "נפלתי לארכיטיפ של שמוק קולני, ולא כך הרגשתי. הרגשתי כאילו, תנו לי רק להוציא את האלבומים שלי. תנו להם לדבר", אמר אדמס בראיון.
אז אם נענה לבקשתו של אדמס וניתן למוזיקה לדבר נראה שלמעשה לא ממש אפשר להפריד בין האדם שהוא ריאן אדמס לבין המוזיקה שהוא יוצר; במידה רבה הדיסקוגרפיה שלו משקפת את אישיותו לא צפויה, משתנה, קפריזית, לא מרוסנת ולא מסוננת. עכשיו, בגיל 36 הוא חוזר, כאמור, עם אלבום הסולו הראשון שלו מזה כמה שנים. ללא להקת הליווי הקבועה שלו The Cardinals, אבל עם חיזוק מצד נורה ג'ונס על הפסנתר וקולות הרקע ובנמונט טנץ' הקלידן מה-Heartbreakers של טום פטי. על ההפקה הפעם נמצא גלין ג'ונס, שעבד בעבר עם בוב דילן, אריק קלפטון, The Who , הרולינג סטונס ועוד.
"אלה שירים שאתה מחכה להם חיים שלמים", כתב אדמס בפייסבוק שלו עם צאת האלבום. בינתיים הביקורות מחבקות ברובן את אדמס החדש-ישן, ובצדק. מדובר באלבום פולק-רוק יפה ונוגע. אדמס מתגלה כאן שוב ככותב שירים מוכשר, אינטימי ומרגש. אז האם זה אומר שסוף סוף ריאן אדמס הצליח להיפטר ממעגל האימה של אופי הרסני שיוצר דימוי מחורבן וחוזר חלילה? אולי. ואולי יש לו פשוט יחצ"ן טוב יותר עכשיו.
ריאן אדמס נותן להוריד הופעות חיות שלו
האתר של הלייבל שהקים ריאן אדמס - PAX-AM