"רק אל תגיד 'תאגיד'": ראיון עם המו"ל של פיצ'פורק

סדר היום של כריס קסקי, המוגדר כמו"ל של מגזין המוזיקה המקוון המשפיע, פיצ'פורק, די מסובך. הוא מגיע למשרדים בשיקגו באזור 9 וב-12 השעות הבאות הוא חושב על אותו דבר עליו הוא חושב כבר כמעט 15 שנים – איך הופכים מוזיקה, עסקים ורוח עצמאית למותג האינדי הגדול באמריקה.

"אבל אתה יודע מה הכי כיף בכל זה?", הוא שואל, בראיון מיוחד שנערך עמו לרגל פסטיבל פיצ'פורק השנתי שנפתח אתמול (שישי) ובמלאת 15 שנה למגזין ששינה את מפת המוזיקה האלטרנטיבית, "שאני שומע מוזיקה כל היום ומקבל על זה כסף".

"יותר טוב מזה. בגלל שאני לכאורה אחראי על הצד העסקי והפיתוחי, אני מנותק מצוות העריכה ואני זוכה לשמוע את המוזיקה כמו שהיא – מבלי לחשוב עליה באופן ביקורתי ובטח מבלי לחשוב איך אני הולך לכתוב עליה עכשיו. לעזאזל, אני בטח נהנה ממוזיקה אפילו יותר מהם. אבל שתדע שאני עובד מאוד קשה, ממש – אני משקיע כאן המון שעות, כמי שלמעשה מנהל את הארגון הזה. עם זאת, אני גם משתדל לשים רגליים על השולחן מדי פעם".

מאז שייסד אותו ריאן שרייבר בבית הוריו שבמינסוטה, אי שם בשנת 1995, גדל פיצ'פורק ותפח לסוג של אורים ותומים בעולם המוזיקה האלטרנטיבית - הכל בזכות הכתיבה השנונה, הנגיעה הנכונה בטרנדים בזמן אמת ולאחר מכן הכתבתם, ראיונות העומק וכמובן הגישה החדשה לתוכן מוזיקלי באינטרנט.

"למעשה, הייתי העובד הראשון של פיצ'פורק שריאן שכר", מספר קסקי, "וכבר אז הרגשתי שזה יכול להיות משהו גדול יותר. באותם ימים, הרגשנו שהדיבור על מוזיקה זז יותר מדי החוצה – השיח התמקד ב'תרבות', 'תרבות פופ', 'תרבות היפ הופ' וכו' ואף אחד לא התרכז במוזיקה עצמה. אז התחלנו כאתר ביקורות נטו, שהתמודד עם מגבלות מאוד קשות מבחינה טכנולוגית. האתגר הראשון שלנו, למשל, היה להקל את חוויית הקריאה באינטרנט ומשם התפתחנו".

"מעולם לא היתה לנו התשוקה להיות הכי גדולים. הרי לא היה לנו בכלל כסף אז וחשבנו שלמרות שהרבה יותר קל לקרוא את NME, יש לנו מה להציע לגבי המוזיקה עצמה. אז התקדמנו צעד אחר צעד ובינתיים השימוש בטכנולוגיות הפך לזול יותר ובסופו של דבר אנחנו מגזין עם כמויות תוכן עצומות ואפילו ערוץ טלוויזיה. אם פעם היתה דרך אחת לחוות מוזיקה בתקשורת – דרך ביקורות וראיונות – היום פיצ'פורק מביאה עשרות דרכים".

פיצ'פורק ("קלשון" באנגלית) נקרא על שם הקעקוע של טוני מונטנה בסרט "פני צלקת". כיום, קשה להאמין שמישהו זוכר מה היתה משמעות השם לפני המגזין הזה, שלהקות כמו ארקייד פייר ו-Broken Social Scene מייחסות לו ישירות את הצלחתן. פיצ'פורק, בזכות העיצוב החדשני שעטה על עצמו כל כמה שנים, סגנון הכתיבה וכמובן הפרויקטים המיוחדים והמקיפים, הפך מצד אחד למגזין המשפיע ביותר בעולם האינדי אבל מצד שני גם למטרה מרכזית למתקפות בלתי פוסקות על העדפה סגנונית ברורה, כתיבה משולחת רסן עד כדי עלבון וסנוביות שהפכה את כותבי האתר למרכז העניין ולא את המוזיקה עצמה. קסקי דוחה את הטענות נגד המגזין מכל וכל.

"פיצ'פורק מדברת על מוזיקה וכל השאר לא חשוב", הוא אומר. " אנחנו לא 'תומכים' בלהקות אלא פשוט אומרים מה דעתנו על מוזיקה כזו או אחרת. כמובן שיש לנו קהל גדול ולכן גם הביקורת עולה. אנשים, גם מישראל, שומעים עלינו ולכן זה נפלא, אבל אני מבטיח לך: יש הרבה אנשים שלא יודעים מי אנחנו וזה דבר טוב".

"כן, אני זוכר את הראיון הזה. תראה, קשה לומר איזה כוח יש לאתר. אני בטוח שאנשים אומרים שזה חשוב ויש גם כאלו שלא. בכל מקרה, זו לא המטרה שלנו, כי אנחנו רק חלק מהשיח".

"אתה באמת חושב ככה? אני לא יודע אם אנחנו המותג הכי גדול לאינדי במדינה, כי דווקא בעידן האינטרנט והבלוגים יש הרבה דברים שקורים עכשיו. אבל כן – יש לנו קהל שקורא את הביקורות, הכתבות והראיונות ובוטח בנו. הוא קורא אצלנו ונהנה, אחרת לא היינו כאן. ברור שיש להקות שעורכים וכותבים בפיצ'פורק אוהבים, אבל זה נגזרת של אנשים שאוהבים מוזיקה, כך שאני לא בטוח שיש לנו השפעה כל יכולה.

"בנוסף, אני גם חושב שלכל כותב במגזין יש את הטון שלו. יש לנו קבוצה של 60 כותבים ולכולם יש סגנון שונה. בסופו של דבר, פיצ'פורק, כמותג, מביא קולות אינדיבידואלים – מה שמקשה על כל אחד להגדיר את הטון שלנו וזה בריא מאוד. אם זה לא היה קורה, לא היינו תורמים לדיון הציבורי. כמובן שהיינו רוצים שאנשים יקשיבו למה שאנחנו אומרים, אבל אנשים מחליטים בסוף לעצמם ובעצמם. הם אוהבים את מה שהם אוהבים ולפעמים זה חופף לאהבות שלנו".

"זה יהיה מאוד מוזר אם כן. אני לא חושב שאמן יאמר בגלוי 'עשיתי את האלבום החדש שלי אחרת בגלל מה שפיצ'פורק כתבו על הקודם'. ואם כן – אני לא אדע מה לחשוב על אותו אמן".

הפעם הראשונה שבה קסקי הבין שמשהו גדול קורה בפיצ'פורק היתה ב-2006, בפסטיבל פיצ'פורק הראשון. "ארגנו אירוע שבו להקה כמו הדצמבריסטס הם ההד-ליינרים", הוא משחזר, "ועם כל כמה שאהבנו את המוזיקה הזו והאמנו בה – לא חשבנו שבאמת יגיעו אנשים לשם. כשראינו את הכמויות, היה לנו סיפוק עצום ותחושה שבאמת עשינו משהו מאז הימים שבהם אני הייתי העובד היחיד של האתר ביחד עם ריאן. זו היתה תחושה מאד עוצמתית".

"הו לא, רק לא המילה הזו, 'תאגיד'. אנחנו מבזבזים כל דולר שנכנס למגזין על המגזין, אנחנו עובדים לבד לגמרי, ממומנים לגמרי עצמאית. היו ימים שאנחנו הוצאנו מלא כסף על זה, כסף משלנו, וכל דולר מושקע באתר כדי להפוך אותו לטוב יותר. אין שום דבר תאגידי או מסחרי בפיצ'פורק, אנחנו באים מאהבת המוזיקה ושם אנחנו נשארים".

"שמע, עובדים בשיקגו 20 אנשים ובמשרדים בניו יורק עוד 5-6. כולם כותבים מהבית והעובדים כאן הם כאלו שבאים עם חולצות של להקות, לוקחים בירה מהמקרר, מנהלים חיים רגילים וחנוניים למדי. ממש לא התאגיד שהיית מדמיין".

קסקי הוא אכן מנכ"ל מסוג אחר: הוא בן 30, נשוי עם ילד, שעובד 60 שעות בשבוע ולדבריו, "מרגיש בן 50". "אני נותן את הלב שלי למקום הזה כי אני מאמין במה שהוא עושה, עדיין", הוא מסביר. "יש בפיצ'פורק את הרצון להגיע להישגים גדולים, עוד יותר גדולים מהיום, אבל בקצב שלנו".

"אני חושב שאתה צריך להבין מה הופך אותך לשונה מאחרים ולמצוא אנשים שמאמינים במה שאתה חושב ומבינים על מה אתה מדבר. אתה לא יכול סתם לכתוב על מוזיקה, כמו שאנחנו עשינו. בנוסף, אתה צריך הרבה סבלנות, שאפתנות ונכונות ללכת רחוק עם האג'נדה שלך. אתה לא יכול לחשוב מהתחלה שברגע שתקים מגזין, כולם יקראו אותך. אתה צריך להאמין בעצמך, אבל לא להגזים".

"אני מגיע בגישה של 'לעולם אל תאמר לעולם' בקטע הזה, אבל כן, אני מאמין שתידרש יצירתיות גדולה כדי לעשות את זה בפרינט. תשים לב - ברשת, יש לנו כל כך הרבה תוכן, פי כמה מאות מאשר כל תוכן מודפס. בשפע המוזיקלי של היום, אתה צריך להבין איך אתה מגייס את הטכנולוגיה לטובתך, מה שהעיתונות המודפסת לא מסוגלת לעשות".

בסיום, ביקשתי מקסקי לספר אילו הופעות הוא הכי רוצה לראות בפסטיבל. הוא מנה את Titus Andronicus כלהקה לה הוא הכי מצפה ואחר כך את LCD סאונדסיסטם, כיוון שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותם במופע פסטיבל. את פייבמנט הוא ראה כבר בברצלונה, בפסטיבל פרימוורה, "כי אחרת הם כמובן היו במקום הראשון". עכשיו לך תכנה אדם כזה בתואר "מנכ"ל".