"החוב" הוא גרסה אמריקאית-בריטית למותחן תוצרת הארץ, ולכן מתבקש קודם כל להשוות אותו למקור ולחגוג אותו כרימייק ההוליוודי הראשון של מוצר קולנועי ישראלי. אך האמת היא שיש קונטקסט היסטורי רחב ומעניין יותר לבחון בו את הסרט.
הכוונה היא לכך ש"החוב", שביים ג'ון מאדן וכתב מתיו ווהן, מצטרף לגל עכשווי של סרטים שמעמידים במרכזם את סוגיית שכתוב ההיסטוריה - למשל "ממזרים חסרי כבוד" ו"אקס-מן: ההתחלה" (שגם מאחוריו עמד ווהן, וזה ודאי לא מקרי). כמוהם, גם "החוב" משתמש ביכולת המובנת של הקולנוע להציג בפנינו מציאות אחרת לגמרי מכפי שאנחנו מכירים, ועושה זאת כדי להמחיש את העובדה כי בימינו, ההיסטוריה אינה רצף של התרחשויות שקרו באמת, כי אם לא יותר מפנטזיה קולקטיבית שכולנו בוראים לעצמנו.
"החוב" - כתבות נוספות:
הבמאי ג'ון מאדן מדבר על עשיית הסרט
"החוב" בפרויקט הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים
"החוב": איפה ומתי רואים את הסרט?
"החוב": ראיתם? ספרו לנו בפייסבוק
נוסף לכך, בדיוק כמו שני הסרטים הנ"ל, גם "החוב" בוחר לבחון את הסוגיה הזו דרך סיפור של נקמה יהודית. במקרה שלו, הוא מציג את מעלליהם של שלושה סוכני מוסד בשתי נקודות שונות: בשנות השישים, בשעה שיצאו ללכוד פושע מלחמה נאצי, ובזמנים אלה, עת תהליך כתיבת הביוגרפיה של אחת מהן חושף את הפער בין האתוס שהיא טיפחה לאורך השנים ובין מה שהתחולל במציאות.
בנקודה זו נוסף ל"החוב" מימד שלא היה קיים ב"ממזרים חסרי כבוד" וב"אקס-מן: ההתחלה". שני אלה הציגו את הדמויות היהודיות בהתאם לתדמית שצמחה להם מעבר לים לאחר מלחמת העולם השנייה כלומר, כגיבורים חסרי חת ולעתים גם חסרי גבולות ומוסר; ישויות אקס-טריטוריאליות שכשירות לכל, כולל לעבודה המלוכלכת שהנוצרים לא מסוגלים להשלים. אלה היו דמויות שנבנו בהתאם לסיפורי הגבורה על ארי בן כנען, משה דיין וסוכני מוסד עלומים, שמרבית האמריקאים גדלו עליהם.
לעומת זאת, אולי בגלל שנכתב בתחילה בעיניים מפוכחות של צעירים ישראלים, אסף ברנשטיין (שביים) ועידו רוזנבלום, "החוב" מציג את דמות הנוקם היהודי בצורה מורכבת ומלאת סתירות הרבה יותר. שלושת סוכני המוסד שבו מכילים בתוכם הן את גיבור-העל היהודי הפוסט-מלחמתי, זה שהחספוס הארץ-ישראלי חישל אותו, והן את היהודי הגלותי הרכרוכי, זה שלפי העדויות הלך כצאן לטבח. הסרט מזפזפ בין הזמנים גם כדי לזגזג ולעמת בין שתי הפרסונות הללו, לבדוק כיצד כל אחת מהן שייכת גם לפיקציה וגם למציאות, ולתאר כיצד ההיסטוריה הישראלית-כולה נבנית על הניגוד הבלתי ניתן להכלה הזה.
כתוצאה מכל זה, יש ל"החוב" עומק תיאורטי, והיפה הוא שבדיוק כמו הסרטים הקודמים שנידונו כאן, גם הוא מצליח להשתמש בתבנית של ז'אנר מסחרי ונחות לכאורה כדי לטמון בחוכמה את השאלות התיאורטיות הללו מתחת לפני השטח.
מעל פני השטח, מציג הבמאי ג'ון מאדן מותחן מהוקצע, רהוט וקולח, שנהנה מעבודת בימוי מדויקת ובעיקר מתצוגות משחק טובות. את הסוכנים בצעירותם מגלמים שלושה מן השחקנים החמים בסביבה, ובראשם ג'סיקה צ'סטיין, שמלוהקת לאחרונה לכל סרט (מ"עץ החיים" ועד "העזרה"), ואפשר להבין למה. לעומת זאת, בזקנותם מגלמים אותם שלושה מבכירי הקולנוע הבריטי, ובראשם הלן מירן, שמעניקה למוסד יותר קלאסה מכפי שאי פעם היתה לו.
עם זאת, הסרט סובל גם מכמה בעיות מובנות. קודם כל, לסיפור שהוא מציג אולי יש השלכות מרחיקות לכת, אבל כשלעצמו הוא מינורי וקאמרי למדי ממש תשובת המוסד לסיטקום "שלושה בדירה אחת". כתוצאה מזאת, יש בו גם משהו מאובן וחסר תנופה. נוסף לכך, המבנה התסריטאי שלו הופך אותו למבריק ומעורר מחשבה אבל גם למעט מסורבל. העובדה כי מאדן ליהק שחקנים שלפעמים כלל לא דומים לדמויותיהם בצעירותם או בבגרותם, מקשה עוד יותר לעקוב אחר מהלך העניינים.
אך כדאי להשקיע במעקב הזה. קודם כל, כיוון שלמרות המגרעות מדובר בסך הכל בחוויה צפייה אלגנטית, נבונה ומהנה, מהסוג שנדיר למצוא היום על המסך הגדול. יתרה מכך, מפני שהחוויה הזו מנצלת היטב את היכולות של הקולנוע כדי להעלות שאלות מעוררות מחשבה, כאלה שרלוונטיות היום יותר מתמיד, ושנשארות בראשם של הצופים גם הרבה לאחר רדת המסך.
כל השאלות הללו היו קיימות גם בתסריט המקורי, והסרט לא מפתח או משנה אותן וגם לא מוסיף להן דבר, אלא רק מציג אותן בצורה מיומנת יותר. לפיכך, "החוב" לא רק מוכיח מחדש איזה עניין עצום יש לבריטים ולאמריקאים בעם היהודי ובמדינה שלו, אלא גם עושה כבוד לקולנוע הישראלי ומראה שיש בו חומרי גלם הראויים לסוג האינטליגנטי ביותר של קולנוע הוליוודי.
וכך, צפייה בעיבוד דובר האנגלית של "החוב", כמו גם התענגות נוספת על המקור, מאירה מחדש את החוכמה והאומץ שהיו בתסריט של ברנשטיין ורוזנבלום, שלא זכו כאן בזמנו להערכה ראויה. מעניין עוד יותר להיווכח שאם מצרפים את הקושיות שהעלו כאן השניים לאלה שהציג ארנון גולדפינגר בסרטו התיעודי הטרי "הדירה", הרי שמגלים כאן מגמה חדשה ביחס של היוצרים המקומיים לזיכרון שואה, כזו שאי אפשר לדעת איפה היא תיעצר. יותר מכל, הסרט הזה מוכיח כי הדור השלישי לאסון הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי רק התחיל לפרוע את החוב של קודמיו לאמת.