פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט הישראלי הכי מצליח אי פעם: פרויקט מיוחד - חלק א'

      "סלאח שבתי" פרץ דרך, רונית אלקבץ שיגעה את הצרפתים ועידו רוזנבלום מכר לאמריקאים - וואלה! תרבות מכתירה לראשונה את הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים. חלק א'

      הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים: מקומות 1-5

      10. "סלאח שבתי"/במאי: אפרים קישון (1964)

      פוסטר הסרט סלאח שבתי (יח"צ)
      פתח את הדלת לכולם. כרזת "סלאח שבתי" (צילום: יח"צ)

      המקום הראשון ברשימה הזו הוא מקום של כבוד. הוא ניתן ל"סלאח שבתי" אף על פי שהסרט לא נהנה מהצלחה קופתית חריגה מעבר לים, משבחי המבקרים או מעיטורים בפסטיבלים. למרות כל זה, הקומדיה של אפרים קישון בכל זאת פרצה דרך - היא היתה לסרט הישראלי הראשון שזכה להיות מועמד לאוסקר.

      כך, "סלאח שבתי" פתח את הדלת בפני יצירות כחולות-לבנות נוספות שכיכבו מעבר לים בין שנות השישים והשמונים - למשל "אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש", "השוטר אזולאי" ו"מאחורי הסורגים", שהיו גם הם מועמדים לפסלון המוזהב, או "שלושה ימים וילד", שקטף את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן.

      מצד אחד, ההישגים של כל אלה, בעיקר של המוקדמים שבהם, מרשימים כיוון שהם הגיעו בימיה הראשונים והעניים של תעשיית הקולנוע המקומית. יוצרי הסרטים הנ"ל הצליחו לזכות בהכרה בינלאומית אף שפעלו כאן בתנאים מינימליים, ובלי שום מוסד שייתן להם הכשרה או מסורת להתבסס עליה.

      עם זאת, צריך גם לסייג את גודל ההישג של "סלאח שבתי" ודומיו: הם אמנם משכו תשומת לב עולמית, אבל זה היה בתקופה שבה עשו הרבה פחות סרטים בהרבה פחות מדינות וברמה הרבה פחות גבוהה, ולכן התחרות שעמדה בפניהם על לבו של הצופה האמריקאי או הצרפתי היתה קלה בהרבה.

      במידה מסוימת אפשר אפילו להרגיש תחושת החמצה על כך שבין שנות השישים לשמונים, כשהשטח היה די פנוי, לא הצלחנו להביא יותר פרסים לארון התארים.

      9. "החוב"/במאי: אסף ברנשטיין (2007)

      החוב (יח"צ)
      הוכיח שגם סרטים כחולים-לבנים יכולים להיות בסיס לרימייק הוליוודי. נטע גרטי ב"החוב" (צילום: יח"צ)

      גם מותחן ישראלי זה זוכה להתמקם בעשירייה הפותחת אף שלא נהנה מהצלחה יתרה בשווקים בינלאומיים (והאמת שגם לא בארץ). עם זאת, הוא זוקף לזכותו הישג תקדימי: "החוב", שכתבו אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, היה הראשון להוכיח כי הביטוי "המוח היהודי עושה לנו פטנטים" תקף גם בתעשיית הקולנוע.

      בהתאם לזאת, הסרט שימש לאחרונה בסיס לעיבוד מחודש, מושקע ועתיר כוכבים תוצרת אמריקה, שאף קיבל ביקורות טובות ועבד יפה בקופות. מכיוון שהוליווד תמיד מנסה לשחזר את מה שעבד בפעם הראשונה, אפשר להאמין כי הצלחה זו תחזק את האמונה שלה בכדאיות הרימייקים של סרטים ישראליים.

      אז אולי "החוב" כשלעצמו לא היה ראוי להתמקם ברשימה שכזו, אבל מגיעה לו הוקרה על הפרק שפתח ביחסי הגומלין בין ישראל להוליווד.

      על ההצלחה הקופתית של העיבוד המחודש של "החוב"

      8. "ולקחת לך אשה"/במאי: רונית ושלומי אלקבץ (2004)

      כרזת הסרט ולקחת לך אשה (מערכת וואלה! NEWS)
      היחידה בעולם הקולנוע הישראלי שהצליחה לגבש לעצמה פרסונה בינלאומית. רונית אלקבץ ב"ולקחת לך אשה" (צילום: יח"צ)

      תעשיית הקולנוע הישראלית עדיין נשלטת ברובה בידי גברים, אך יוצרת אחת הצליחה בכל זאת להתמקם ברשימה, ועשתה כך בזכות ולא חסד.

      מדובר ברונית אלקבץ, שהשכילה להפוך את עצמה לשם דבר באירופה ובעיקר בצרפת, שם משווים את עבודות המשחק שלה לאלה של ג'ינה רולנדס וג'ולייטה מסינה, ואת עבודות הבימוי שלה לאלה של ג'ון קסאווטס.

      מעבר לעובדה שאלקבץ כיכבה בכמה מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר מעבר לים ("אור" ו"חתונה מאוחרת", שכמעט הצליחו להשתחל לרשימה זו, ו"ביקור התזמורת", שעוד נדון בו). היא ביימה עם אחיה שלומי אלקבץ שתי יצירות שזכו להוקרה באירופה.

      הכוונה היא ל"שבעה", שנהנה מהערכה רבה בצרפת, ובעיקר ל"ולקחת לך אישה", שהטריף את המבקרים במדינה זו וקטף פרסים בפסטיבלים בסלוניקי ובוונציה. יותר מן ההצלחות הנקודתיות, ההישג האמיתי של אלקבץ הוא שיותר מכל שחקן-יוצר ישראלי אחר, ויהיה זה גבר או אישה, היא הצליחה לגבש לעצמה פרסונה קולנועית חזקה שמזוהה עמה גם מעבר לים.

      הכל על רונית אלקבץ ומפעלותיה

      7. "עץ לימון"/במאי: ערן ריקליס (2007)

      עץ לימון (יח"צ)
      וכן, מה לעשות, לעסוק בסכסוך אף פעם לא הזיק בעולם. מתוך "עץ לימון" (צילום: יח"צ)

      בישראל לא מכירים בכך מספיק, אם בכלל, אבל ערן ריקליס הוא אחד הקולנוענים המקומיים המוערכים והידועים מעבר לים, ובעיקר בארצות הברית. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שריקליס קיבל תקציב אדיר במונחים מקומיים - 25 מיליון שקל - וגם שחקן בסדר הגודל של דני יוסטון להפקת סרטו האחרון, "פלייאוף".

      הוקרה זו קיימת יותר מכל הודות לשני הסרטים שביים בשנות האלפיים, "הכלה הסורית" ובעיקר "עץ לימון". שניהם השכילו לעורר התלהבות באירופה ובארצות הברית, הן בשל איכותם והן בשל העיסוק הישיר שלהם, שלא לומר הבוטה והמוטה שמאלה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

      הנתונים היבשים מלמדים ששני הסרטים הכניסו יחדיו מעל מיליון דולר בארצות הברית, ומי שיבדוק את ארון התארים שזכו בהם יגלה כי האהדה שקיבל "עץ לימון" היתה כה מקיפה, עד שקטף שני פסלונים בטקסי האסיה-פסיפיק.

      אבל מעבר למה שקוראים על הנייר, יש חשיבות גם למה שרואים ברחוב ושומעים מאנשים. מי שהסתובב, למשל, במרכז פריז בעת ש"עץ לימון" הופץ שם, לא היה יכול שלא להבחין בכרזותיו המוצגות בכל עבר. כמו כן, מי שמשוחח עם אנשי קולנוע אמריקאים ושואל את מי הם מעריכים מבין היוצרים הישראלים, יקבל בדרך כלל את ריקליס כאחת התשובות הראשונות (במקרה שהם בכלל יודעים לענות על השאלה, כמובן).

      ובכל זאת גם כאן יש סייג: ריקליס מעולם לא קטף פרס משמעותי באחד הפסטיבלים החשובים, וגם לא הגיע לאוסקר כשהיתה לו הזדמנות לכך עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ולפי התגובות המוקדמות ל"פלייאוף", עושה רושם כי הסרט שהיה אמור להיות קפיצת מדרגה מבחינתו יתגלה דווקא כצעד אחורה בקריירה שלו.

      6. "אזור חופשי"/במאי: עמוס גיתאי (2005)

      מתוך אזור חופשי (צילום מסך)
      ההישג הכי גדול שהיה לנו בפסטיבל היוקרתי מכולם. חנה לסלאו, זוכת פרס השחקנית בפסטיבל קאן, עם נטלי פורטמן ב"אזור חופשי" (צילום מסך)

      בניגוד לחוסר ההערכה כלפי ריקליס, הרי שההאדרה שנהגו לעשות כאן לשמו הבינלאומי של עמוס גיתאי היתה מיתוס. נהוג היה לחזור על המנטרה שהוא שובר קופות בצרפת, אך למעשה חוץ מ"קדוש" שום סרט שלו לא היה הצלחה כלכלית באירופה, ואף אחד מהם גם לא קטף פרסים משמעותיים.

      עם זאת, יש דבר שאי אפשר לקחת מגיתאי: בשנות התשעים ועד תחילת העשור הקודם, בעת המצוקה הכי גדולה של הקולנוע הישראלי, הוא השכיל לפרוח מכאן ולמצב את עצמו כבמאי בעל שם בעולם. באותה תקופה כמעט כל סרט שלו התקבל אוטומטית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והוא עמד בדרג ב' של במאי האיכות האירופיים. היית אומר לאנשי קולנוע "ישראל" והם היו עונים לך ב"עמוס גיתאי". אילולא גיתאי, הם כלל לא היו יודעים שיש כאן קולנוע.

      התקופה היפה של גיתאי הגיעה לשיא וגם לסיום ב"אזור חופשי", שהעניק לחנה לסלאו את פרס השחקנית בפסטיבל קאן - בסיכומו של דבר ההישג הכי גדול של הקולנוע הישראלי בפסטיבל היוקרתי מכולם (נכון, עודד קוטלר זכה בשנות השישים בקטגוריה המקבילה לגברים, אבל זה היה בשנים שהתחרות היתה קלה יותר).

      דווקא הצלחה זאת חשפה גם את עומק המגבלה של גיתאי - למרות הפרס הסרט לא השכיל להתרומם, לא קטף עיטורים משמעותיים נוספים וגם לא הביא את ההמונים לאולמות בשום מדינה. הקריירה של גיתאי רק דעכה מאז, ואפילו בקאן הוא כבר לא אורח קבע.

      מחר: "בופור", "ואלס עם באשיר", "אסקימו לימון", "ביקור התזמורת" או "לבנון" - מה הסרט הישראלי המצליח אי פעם בעולם?