ריהאנה בקליפ סמים חדש: למי הוא מיועד?

"We Found Love", הסינגל החדש של ריהאנה מתוך אלבומה המתקרב, מצליח מאוד בעולם. הוא צועד במקום השישי במצעד האמריקאי, מה שהפך את ריהאנה לאמנית שהכניסה 20 סינגלים ל-20 הגדולים בזמן הקצר ביותר בהיסטוריה של המצעד. בנוסף, הוא שוהה כבר שלושה שבועות במקום הראשון בבריטניה, וזה לחלוטין מובן: בשביל הבריטים הקומבינה של ריהאנה וקלווין האריס היא כמו הקומבינה של אקסטזי ועוד אקסטזי- אין סיבה להסתפק באחד כשאפשר לקחת שניים.

תמת האקסטזי קשורה לסינגל הנוכחי של ריאנה, ולא בעל כורחה. כבר עם צאתו היה ברור ש-"We Found Love" מדבר על חוויה קלאבית ומבקש לייצר לריהאנה אפיל אקסטטי בקרב אנשי המסיבות. הקליפ כבר לוקח את הניסיון הזה כמה צעדים קדימה, ומשרטט את הרומן שריהאנה ובחור כלשהו (שכפי שציינו רבים, דומה באופן מחשיד לכריס בראון) מקיימים עם כדורי אקסטזי וכמה מקטרות שמכילות חשיש או קראק או משהו. לשיפוטכם.

זה מצולם מעולה, הסטיילינג בשמיים, יש עבודת פוסט טובה - הסיגריה שמחליפה צבעים הכי עושה שמח - ואפילו הרייב שהם נמצאים בו נראה כיפי, אם מוציאים מהמשוואה את העובדה שהדי ג'יי הוא קלווין האריס. אבל למי בדיוק מיועד כל הרייב הזה? לדור שרואה "סקינס"? לדור שרואה "מיספיטס"? לדור שגדל על "טריינספוטינג"? לדור שרואה "ג'רזי שור"? לדיוויד גואטה? בסופו של דבר, הקליפ הזה בעיקר עושה שימוש בעולם ויזואלי מעודכן כדי להציע מסר ישן: הם ייקחו כדורים, ירחיבו אישונים, ירקדו, יסתממו, יזדיינו. יהיה כיף. אבל אז הם יריבו, יקיאו, ירביצו, ישבו באמבטיה וירצו למות. נראה לריהאנה את התחת (המושלם, תודה) ומיד אחר-כך הם יאבדו את זה לגמרי. בסופו של הקליפ ריהאנה תתפכח ותעזוב את הלוזר תוך שהיא שולחת אליו מבט מלא תוכחה. ומה קיבלנו? את אותה פרסומת "ג'וינט=מזרק" שרצה פה על אוטובוסים לפני די הרבה שנים. אל תיקחו סמים ילדים, זה יגמר בזה שריהאנה תזרוק אתכם. ויותר גרוע מזה, אין.

ריהאנה בקליפ חדש: כריס בראון קיבל את המסר?

השם הכי חשוב בפופ של 2011 הוא פול אפוורת'. בזכות עבודתו עם הרכבים כמו Phones, בלוק פארטי ופיוצ'רהדס (להם הפיק את החידוש המופתי ל-"Hounds Of Love") אפוורת' מוכר כמפיק מוצלח כבר לא מעט שנים. בשנים האחרונות הוא הפך לשם מבוקש יותר, כשהנוכחות שלו בחלקים מהאלבום הראשון של פלורנס אנד דה מאשין, ובעיקר ב-"(Rabbit Heart (Raise It Up" הפכה אותו למבוקש גם במיינסטרים. ואז הגיע ההפקה שלו ל-"Rolling In The Deep" של אדל, השיר הכי טוב של השנה ואולי שיר הפופ הכי טוב שנכתב בשנים האחרונות, וטרפה סופית את הקלפים. אפוורת' הפך למלך המצעדים. באלבום החדש של פלורנס אנד דה משין הוא כתב והפיק כמעט את כל השירים, והוא שוב מקבל הזדמנות להוכיח בו עד כמה הוא מפיק מחונן.

לא סתם קראה פלורנס לאלבום שלה "Ceremonials". פלורנס וולש היא אשה שאוהבת טקסים והיא מדברת הרבה על כך שהיא משתמשת בשיריה כבמין מחול של גירוש שדים פנימיים. התכונה הזו מקבלת הרבה מקום בשירים החדשים שלה, שאת כולם היא כתבה (יחד עם אפוורת'). אלא שבמקום להיגרר למקומות הצפויים, ולבצע אותם באופן תיאטרלי, כפי שהיתה עושה טורי איימוס, או באופן שברירי, האופציה בה תבחר כל זמרת שנייה (האחרונה שבהן היא לנה דל ריי), פלורנס הולכת למקום הגדול, השבטי, הכמעט תוקפני. "Ceremonials" עושה מהרוקנרול תפילה ומהתפילה רוקנרול; זמרות ספורות סוחבות מסע כזה מבלי להתרסק. פלורנס סוחבת את זה ממש כמו שהיא סוחבת את שמלות הג'יבנשי קוטור שהיא כל כך אוהבת: בגאווה.

בשירים כמו "Seven Devils", "Leave My Body" ו-"What The Water Gave Me", שבאופן הולם לכולם יש שמות של פרקים ב"דם אמיתי", מובלט הצד המיסטי. מצד שני, בשירים כמו "Spectrum" אפשר לשמוע את ההערצה של פלורנס לסטיבי ניקס, לפמיניזם רוקנרולי טהור. בשיר הפותח, "Only For A Night" יש דווקא אלמנטים של אר אנ' בי, ויש שציינו שנשמעות בו השפעותיו של ידידה Drake (כן, הם ידידים. זה מוזר). את הסינתזה המושלמת מייצג "Lover To Lover", שדווקא אותו לא הפיק אפוורת' (אלא אג וייט, שעבד גם הוא עם אדל על מגה להיט אחר, "Chasing Pavments"), ובו לוקחת פלורנס לחן אמריקני לחלוטין, שנשמע כאילו נתלש מכותרות סיום בפרק של הסופרנוס, ומעבירה אותו אדפטציה אישית, כזו שמשאירה אותו בסופרנוס מצד אחד, אבל מתאימה אותו לפסטיבל גלסטונברי מצד שני. זה לא נשמע כמו חיקוי, זה לא נשמע כמו מחווה. זה פשוט נשמע חדש.

"Ceremonails" מציע טיפה מאותו דבר והרבה מדברים חדשים והוא בעיקר מציע את פלורנס וולש, אחת הסולניות הכריזמטיות והמהפנטות של השנים האחרונות. מי שלא אהב אותה לפני שנתיים לא יאהב אותה גם עכשיו כי בה, שום דבר לא השתנה; היא עדיין צועקת, היא עדיין לוחצת. אבל וולש היא סולנית חכמה ודומיננטית, מלאת נשמה, הריאות האדירות שלה הן סימן ההיכר שלה והן, ביחד עם יכולת הכתיבה המצוינת שלה, הפכו אותה למי שהיא. אפוורת', בחוכמתו, לא ניסה למתן את הדרמה, אבל הוא העשיר אותה מוזיקלית, ונתן לה תוקף: את "Rolling In The Deep" הגדירה אדל כ"דיסקו גוספל", וההשפעות הסטונזיות בו נשמעו מכל עבר. אפוורת' הביא את הרוח הזו גם לאלבום של פלורנס.

האמריקניזציה הזו ריככה את פלורנס - אין ספק שאובדן החספוס האלטרנטיבי יציק לכמה מבקרים ולהרבה מעריצים. ועם זאת, "Ceremonails" רחוק מלהישמע כמו אלבום שכולו חנופה לקונה האמריקני. אם זו המוזיקה שהאמריקנים ישמעו בשנה הקרובה הרי שמגיע לפלורנס ואפוורת' פרס נובל. הוא מיינסטרימי יותר מקודמו, זה נכון, וגם אם הוא לא מציע פנינים זוהרות כמו "Dog Days" הוא בסופו של דבר אלבום שלם יותר ויפה יותר. מבחינה זו, הנרטיב שלו מזכיר קצת את זה של"It's Not You. It's Me" של לילי אלן, שהיה גם הוא אלבום שני של כותבת מוכשרת ומבצעת נפלאה, אחת ויחידה בתחומה, שהצליח לשפר, להדק ולהרחיב את אלבום הפריצה שקדם לו. בואו רק נקווה שבניגוד לאלן, פלורנס לא תבקש לפרוש אחרי ההישג הנוכחי. אם לשפוט על פי הלהט שבו היא מגישה את "Ceremonials" – אין סיכוי שזה יקרה.

אהבתם את הקליפים? דברו על זה בפייסבוק שלנו