"אסור לתת את לבך ליצור פרא. ככל שתעשה זאת יותר, כך הוא יתחזק יותר, עד שיהיה מספיק חזק כדי לעוף, לעוף עד השמיים". כך הזהירה אותנו מפני ההתאהבות הולי גולייטלי, גיבורת "ארוחת בוקר בטיפני". אבל אנחנו לא הקשבנו. התאהבנו, והמשכנו להיות מאוהבים בה בחמישים השנה שעברו מאז צאת הסרט.
היא כבר עפה הרחק-הרחק מעבר לאופק, ואנחנו בשלנו. העידו על כך החגיגות שהתקיימו לרגל ציון יובל לקלאסיקה הקולנועית ויציאת הבלו-ריי החדש שלה, כמו גם המחווה שעשתה לה ביונסה בקליפ "Countdown", שלל הפקות האופנה שהתקיימו לכבודה והשגעת שתפסה את רחובות ניו יורק לרגל המועד. מעידות על כך, כמובן, גם הכתבות הרבות שהתפרסמו באמצעי התקשורת השונים לרגל העניין. הן כיסו כל אספקט אפשרי בסרט, ובכך גילו עד כמה ההשפעה שלו חצתה את גבולות הקולנוע.
עתה, בשעה שמהדורת הבלו-ריי של "ארוחת בוקר בטיפני" מגיעה לחנויות, זהו זמן לבדוק מחדש מה היה מלכתחילה סוד קסמו של הסרט, איך זה שהוא עדיין מחזיק והאם בכל זאת, באיזושהי מידה כן נס ליחו.
"ארוחת בוקר בטיפני" - הטריילר
הסנטימנטליות עדיין חיה / דניאל פאיקוב
יחסית לסרט משנת 1961, "ארוחת בוקר בטיפני" הזדקן בכבוד. שלא כמו רוב הסרטים בני גילו, הוא עדיין נצפה, עדיין אהוב, עדיין מתקבל בידיים פתוחות בקרב כל דור חדש. אומרים שכל דור הוא ציני וחסר רגש יותר מקודמו? אז אומרים. "טיפני" מוכיח כל פעם מחדש שהדבר שהציניקן אוהב יותר מכל הוא סנטימנטליות. כל עוד היא מדגדגת אותו במקומות הרגישים.
סיפורה של הולי גולייטלי, הזונה שאינה זונה, שמנצלת גברים עבור כסף בלי אפילו העמדת פנים של אהבה או משיכה, ודאי היה מאוד מתקדם לזמנו אי שם בשנות השישים. ב-2011, דווקא האלמנטים הנוסטלגיים של "טיפני" הם אלה שיכולים להסביר את סוד הצלחתו. אישה שלא מעוניינת באהבה עד שהאהבה (ומחויבות, וחתול ג'ינג'י) נכפים עליה? אישה שלא יודעת מה היא רוצה ומה טוב בשבילה, עד שגבר מראה לה את הדרך הנכונה? קצת שוביניסטי, אבל כל כך רומנטי.
החיים הם מסיבה
טיפני" הוא קודם כל פנטזיה. שנה לאחר "הדירה", שהציג את התפוח הגדול כמקום מדכא ומנוכר, הוא עיצב את ניו יורק כארץ חלומות צבעונית ופוטוגנית. זוהי פנטזיה היפסטרית לעזוב חיים פרובינציאליים משעממים לטובת הרפתקה בעיר הגדולה; להמציא לעצמך פרסונה דרמטית ולרכוש חברים חדשים שיוכלו להעריך אותה; לחיות חיים כאילו-בוהמייניים, רק בלי כל הקטע הזה של עוני ומחלות, ומוות בגיל צעיר.
זוהי גם פנטזיה על היחסים שבינו ובינה; פנטזיה שבה החיים הם מסיבה - מסיבה פרי עטו של בלייק אדוארדס, הגראנד מאסטר של המסיבה הקולנועית. אצלו, החגיגה נגמרת רק כאשר האביר על הסוס הלבן מגיע ומציל את הולי ממנה, אבל עושה זאת רק כדי להעניק לה בתמורה משהו טוב עוד יותר.
דניאל פאיקוב הוא בלוגר ומבקר קולנוע
תמצית הקוליות, התגלמות הפנטזיה הנשית / הדר טורוביץ'
אין שום דבר אובייקטיבי בבואה של בחורה לצפייה נוספת ב"ארוחת בוקר בטיפני", ולא משנה אם למדת קולנוע אצל טובי המרצים, צפית בכל הטוב שיש לקולנוע האירופאי המהורהר והאיטי להציע, התפלשת במיטב האפוסים ההוליוודיים והעברת את רוב שנותייך הבוגרות עם טובי מבקרי הקולנוע.
"ארוחת בוקר בטיפני" הוא לא עוד סרט, הוא הלך רוח. זה לא הסיפור, אף כי בהתחשב בעובדה שהוא מבוסס על טרומן קפוטה, הוא היה אמור להיות רלוונטי. אבל מי שקרא את הספר, יודע שהוא רחוק מהסרט ומצוין בלי שום קשר, ושהגרסה הקולנועית היא אסופה של רגעים ויזואליים אייקוניים, ניצוצות של אסתטיקה קלאסית, שמעוצבים היטב אך בה בעת משדרים תחושה אגבית להפליא. זו, במידה רבה, היא תמצית הקוליות.
אודרי הפבורן, בשבתה כהולי גולייטלי, היתה ולנצח תישאר התגלמות הפנטזיה הנשית כלומר, הפנטזיה הנשית של הנשים. גם בעולם של בובות הוליוודיות בלונדיניות, מתוחות ומנופחות חזה, הפבורן הברבורית, עם השיער שלא מכיר את המושג Bad Hair Day ועם הקלולסיות האלגנטית שאינה קלולסית כלל וכלל, היא הבחורה שכולנו רוצות להיות.
כולנו רוצות להיות כמו אודרי בשלב כלשהוא בחיים - אם לא לנצח אז לשבוע, ואם לא לשבוע אז לשעתיים, ואלה תמיד השעתיים הקסומות ביותר.
Moon river
פעם ידעו לעשות קומדיות רומנטיות / רון פוגל
בחורה בשמלה שחורה מתבוננת בחנות התכשיטים המפורסמת בעולם. כותרות פתיחה.
במסווה של קומדיה רומנטית קלילה כבועת שמפניה, הצליח בלייק אדוארס, לפני ימי "הפנתר הוורוד" הזכורים לטוב (או שלא), להוציא תחת ידיו סאטירה חברתית שנונה עם כמה סצנות מבריקות ושיר ענוג אחד שזכה באוסקר.
גיבורת הסרט, הולי גולייטלי, מזכירה גיבורת סרט אחר שגורג' אקסלרוד כתב לו את התסריט זו שמרילין מונרו גילמה ב"חטא על סף ביתך" של בילי ווילדר (ואכן, מונרו היתה בחירתו הראשונה של טרומן קפוטה לגלם את הולי). כיוון שאדוארדס היה במאי מתחיל יחסית וחסר את התחכום של ווילדר, התוצאה ב"טיפני" מעט אנמית יותר מאשר ב"חטא על סף ביתך". עדיין, מדובר ביצירה מרשימה ששיני הזמן כמעט ולא נגסו בה.
צפייה נוספת בסרט מוכיחה כי מעל הכל, הנושא המרכזי שלו הוא התפתחותה המתמשכת של תרבות הצריכה. לכן, אין זה פלא כי בשמו מופיע אחד מהיכלי הצריכה המודרניים של החברה האמריקאית חברת התכשיטים טיפאני. בתרבות הכפייתית הזו, המראה הוא הכל, ומה שיש בקנקן לא מעניין בעצם אף אחד (סוכנה של הולי אף מגדיר אותה כ"מזויפת אמיתית"). זו תרבות שבה אנשים בדומה להולי ולידידה פול משתמשים בגופם כמוצר לכל דבר. בהתאם לכך, הולי חיה על חשבון מאהבים עשירים, ופול, שבכלל רוצה להיות סופר, ממומן על ידי מעצבת מזדקנת. כדי להדגיש את עניין הזיוף והאבסורד שבהעמדת הפנים, באחד הרגעים המבריקים שבסרט אנו חוזים בהולי ופול מטיילים ברחובות ניו יורק, מנסים לרכוש מוצר בטיפאני בעשרה דולרים ולאחר מכן עוטים על עצמם מסיכות בחנות "הכל בדולר" .
הולי כמעט תאבד עצמה לדעת בנבכי החברה הניו יורקית הגבוהה והמזויפת הזו, אבל כיוון שמדובר בטריטוריה רומנטית, היא תתעשת ברגע האחרון ותבין שכל מה שהיא רוצה הוא מישהו שיקבל אותה כמו שהיא - נערה שהגיעה מאיזה חור בטקסס, עם חוכמת חיים ואלגנטיות שלא נגמרת.
בחורה ובחור מתנשקים בגשם. כותרות סיום. אני לא יכול שלא למחות דמעה. פעם ידעו לעשות קומדיות רומנטיות.
רון פוגל הוא מבקר הקולנוע של ערוץ 1
פולחן במבחן: "דוני דארקו"
פולחן במבחן: "מלהולנד דרייב"
פולחן במבחן: "זולאנדר"
פולחן במבחן: "ספרות זולה"