"הוכחת שאתה אדם אמיתי, וגיבור אמיתי", אומרת שורת המפתח בשיר הנושא של מותחן הפעולה הטרי "דרייב". זו שורה המתמצתת את המהות של נהג השודים המיומן שעומד במרכזו, אבל גם את זו של הדמות שמאז ומעולם עמדה בלבם של סרטי הז'אנר האמריקאים דמותו של הזאב הבודד המקצוען.
כפי שמסכם זאת השיר, הדמות הזו אנושית במלוא מובן המילה, עם רגשות וללא כוחות מיוחדים, אך בכל זאת מצליחה להיות טובה יותר מכולנו, עד כדי כך שיש בה משהו בלתי מושג ובלתי ניתן להכלה. מתוקף מעמדה המיוחד היא זו שתמיד באה להצלתנו. היא אחד מאיתנו, אבל אנחנו לא ראויים לה. אין לה כוחות אלוהיים, אך היא המלאך השומר שלנו.
דמותו של הזאב הבודד המקצוען באה לעולם יחד עם לידת הקולנוע האמריקאי, וזאת מפני שהיא מגלמת שניים מן הערכים החשובים ביותר של החברה המקומית המקצועניות והאינדיווידואליזם. חשוב מכך, דמות זו מכילה בתוכה גם את הניגוד שעליה נבנתה המדינה כולה: העימות בין היישוב לשממה הפראית. הרי כדי שיוכל להילחם ברעים כמו שצריך, הזאב הבודד חייב להיות קצת רע כמוהם. הודות לפראות שטבועה בו הוא יכול לגבור עליהם, אך בגינה הוא לעולם לא יכול להישאר בחברה לאחר סיום המשימה היחידנית. אנחנו זקוקים נואשות לזאבים בשעת סכנה, אך כשהכל שב על מקומו בשלום כבר אין להם מקום בינינו, שהרי זאב לא באמת דר עם כבש. דינו הוא לנוע ולנוד, עד הפעם הבאה שיצטרכו אותו.
כיוון שהזאב הבודד נולד מתוך יישוב השממה, רק טבעי כי דמותו הפציעה לראשונה בסוגת המערבון. היא היתה לחלק בלתי נפרד ממנו, ואז זכתה לגלגולים בז'אנרים אחרים. כתוצאה מכך, הנוכחות שלה במסך הגדול היתה כה גדולה, עד שהפכה מהשתקפות קולנועית של המציאות האמריקאית למיתולוגיה קולנועית בפני עצמה, כזו שגם בני לאומים אחרים יכולים להשתמש בה.
עוד על "דרייב":
התרשמנו מ"דרייב" כבר בהקרנת הבכורה שלו בקאן
עם ובלי קשר ל"דרייב", למה ריאן גוסלינג הוא הכוכב הכי לוהט בהוליווד?
מדוע לפסקול של "דרייב" יש חלק כה מהותי בסרט ולמה הוא עומד בפני עצמו?
צפיתם ב"דרייב"? דברו איתנו על זה בפייסבוק
לרוב, הדין במיתולוגיות כאלה הוא שעיניים זרות מבינות אותן טוב יותר מאלה שהמציאו אותם, שהרי תמיד דברים שרואים משם לא רואים מכאן. לכן, רוב הסרטים הגדולים שנעשו על המיתוס הזה ביובל האחרון נוצרו בידי זרים, למשל "הסמוראי" (1967) של ז'אן-פייר מלוויל בכיכובו של אלן דלון. בגלל זה, בשעה שלי מרווין האמריקאי יצא לככב בסרט הזאב הבודד "Point Blank", שהופק גם הוא ב-67', הוא התעקש כי הבמאי שלו יהיה דווקא בריטי בשם ג'ון בורמן. זו גם הסיבה שריאן גוסלינג, כוכב "דרייב", ביקש עתה כי מכל הקולנוענים שמשחרים לטרף, את שרביט הבימוי יקבל דווקא דני אלמוני למדי בשם ניקולס וינדינג רפן.
גוסלינג הניח כי רפן יטיב מכל להבין מה אפשר לעשות עם התסריט הבסיסי למדי, המתאר כיצד הנהג קר הרוח מסיר לרגע את שריון האדישות שלו, ויוצא להגן על שכנתו היפה מפני הגנגסטרים שמאיימים להפר את ההרמוניה של חייה. בהחלטה זו, הוכיח גוסלינג, כלשון השיר, שהוא כוכב אמיתי, שכן כוכבים אמיתיים תמיד ידעו לבחור את הבמאים שלהם, והבחירה ברפן התגלתה כנכונה.
הסיבה לכך היא שהשילוב בין גוסלינג ורפן משכיל להיכנס למיתולוגיה של צמדי כוכבים-במאים דומים בסרטים מסוג זה, למשל מרווין ובורמן או דלון ומלוויל. תחת שרביטו מלא הביטחון של הבמאי, נכנס כאן הכוכב באופן מושלם לעורו של הגיבור, ודי במבט עיניו כדי לגלם את כל האופי האנושי לגמרי ובכל זאת הבלתי מושג לחלוטין שיש בדמות הזו. בשעה שמביטים בגוסלינג, קשה לחשוב על שחקן אחר שיגלם כרגע בצורה משכנעת יותר את הזאב הבודד, וזה תמיד היה הכוח שהגדיר את ייחודם של הזאבים האלה הם הצליחו לשכנע אותנו שאין עוד כמוהם בסביבה.
החלק השני של הצמד, וינדינג רפן (שזכה על עבודתו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן), מגלה שליטה מלאה במיתולוגיה שעליה הוא מתבסס ובמורשת שאליה הוא מעז להיכנס, ובכל זאת מצליח לברוא ממנה משהו חדש, שיהיה לגמרי שלו. במובן זה, הבמאי משול למורה שקרא את אנצקלופדיית הזאבים הבודדים, ואז הגיע לכיתה ופרש את המידע בפני תלמידיו דרך מצגת פאואר-פוינט משלהבת. כתוצאה מכך, אפשר להגיד שאת כל מה שראינו ב"דרייב" כבר ראינו פעם, ובכל זאת אפשר גם לומר שעד שלא ראינו אותו, עוד לא ראינו כלום. כמה נעים זה לנסוע עם נהג שאתה סומך עליו בעיניים עצומות כי ייקח אותך ליעד, כמה מרגש זה לנסוע עם אחד שאין לך מושג מה תהיה הפנייה הבאה שלו, וכמה מסעיר זה כשסרט אחד משלב בין שתי התחושות.
כתוצאה מכל זה, באופן אירוני יחסית לסרט העוסק בנהג שמעולם לא עשה טעות בכביש, "דרייב" הוא מה שנהוג לכנות בהוליווד "תאונה משמחת". כלומר, סרט שבו הכל התחבר באופן מושלם. וכך, המרכיבים בסרט טובים כשלעצמם, וכולם מצליחים להשתלב בהרמוניה, כאילו מישהו פינה את כל התנועה מהדרך כדי שהגיבור יוכל להמשיך ולדהור.
וכך, הבימוי כאן וירטואוזי, מקורי ומעורר השראה; עבודת המשחק מדויקת ומלאת אופי, מזו של גוסלינג ועד זו של שחקני המשנה אם זו קארי מליגן, המגלמת את מושא הגנתו, או של אלברט ברוקס, רון פרלמן ובריאן קרנסטון, המגלמים את הגנגסטרים שמאיימים עליה; פס הקול מלווה את הדימויים באופן כה מושלם וטבעי עד שאתה לא שם לב לקיומו, ובכל זאת מיד בתום הצפייה אתה רץ לשמוע אותו שוב ושוב; וקטעי האלימות כה מוקצנים ובוטים עד שאתה חייב לזעוק "זה רק סרט!" כדי להתמודד איתם, אך מנגד יש ב"דרייב" רגעים כה רכים ויפים, עד שאתה מאחל שזה לא יהיה רק סרט, אלא המציאות עצמה.
אם כך, הסרט זורם באופן חלק באוטוסטרדת הקולנוע, אך זה לא הדבר הכי מרשים בו. ההישג הגדול ביותר של "דרייב" זו העובדה שבדיוק כמו הגיבור שלו, גם הוא משכיל להכיל בתוכו ניגודים: הוא קולנוע נטו, אך גם סרט פוסט-מודרני; הוא עתיר מודעות עצמית, אך גם מתנהל ברצינות תהומית; הוא סרט לפסטיבלים, אבל גם סרט לדרייב-אינים. הוא נוסע בכיוון אחד ובה בעת בכיוון אחר. וכך, בסיום הצפייה נדמה שהגיבור שלו אמר בשתיקתו את כל מה שהיה צריך להגיד, ובכל זאת מתעורר צורך להמשיך ולדבר עליו.
וכך, שוב באופן אירוני יחסית לסרט שגיבורו הוא מומחה בהתחמקויות ובריחות, "דרייב" דהר לכאן כדי להישאר. בשעה שריאן גוסלינג רוכב אל האופק, הוא רוכב לעבר המעריצות שעוד יריירו על דמותו, המורים לקולנוע שיפרקו וירכיבו את המבע בקטעי הפעולה בכיכובו, חובבי הרכב שיעשו חארקות בהשראתו, התיאוריטיקנים שינתחו את מהותו וגם סתם כאלה שיישבו במשרד, יאזינו לשירים הממכרים ממנו ושוב ימצאו את עצמם מתווכחים עליו עם עמיתיהם, שכמה מהם ודאי לא יבינו על מה המהומה. אז מה? מעולם לא היה סרט אהוב באמת שלא הותיר אחריו גם שונאים. במקרה של סרטים גדולים כאלה, הוויכוחים עליהם רק הופכים לעוד חלק במיתולוגיה שלהם.
"דרייב", אם כך, חותך מאיתנו אבל גם נשאר בחניית הלב שלנו. הצפייה בהקרנות הבכורה העולמיות והארציות שלו בפסטיבלים של קאן ושל חיפה היתה גם הצפייה בדרך שבה פולחן נוצר. ואם לאורך כל הסרט אנחנו חושבים על המשפט "אדם אמיתי, וגיבור אמיתי", הרי שבסופו אנו מהרהרים במשפט שנאמר קודם לכן בשיר אחר בתוכו, במקרה זה "Under Your Spell", שבו תוהה הזמרת עד מתי היא תרגיש כמו שהיא מרגישה. האם זה יכול להימשך לנצח? היא שואלת, כאילו, ממש לנצח? לנצח-נצחים?
כתוצאה מכל האיכויות של "דרייב", כשאנו צופים בסיכומו של דבר בדהרתו של גוסלינג, אנחנו מבינים שבדיוק כמו כמה זאבים בודדים שדהרו לפניו, גם גיבור סרט זה ירכב לעד במעקפים של נשמתנו, וזה יימשך לנצח. כאילו, ממש לנצח. לנצח-נצחים.
איפה ומתי רואים את "דרייב"?