שליחנו לקאן: אלמודובר, פון טרייר וכל השאר

איכות הסרטים בתחרות הרשמית מעוררת מחלוקת כמעט יותר מאי פעם, לאיש אין מושג מי יזכה בדקל הזהב, אבל על דבר אחד יש הסכמה בריביירה: יהיה מה שיהיה, פסטיבל קאן 2011 ייזכר כפסטיבל הנאציזם של לארס פון-טרייר.

לאן שלא הלכת אמש במתחם האירוע, ההתבטאויות של הקולנוען הדני וההחלטה לנדות אותו מן הפסטיבל בעקבותיהן היו שיחת היום. צוותי טלוויזיה ביקשו מן העוברים והשבים את דעתם, באי המקום שוחחו על כך בזמן הרב שהיה להם לשרוף בתורים האינסופיים, ומובן כי מי שהסתובבו בקאן עם תגים של הנציגות הישראלית, בכלל נאלצו לעמוד בפני מטר שאלות. בינתיים, צוות השחקנים של "מלנכוליה", ובראשו קירסטן דאנסט, קיים כרגיל את הראיונות המתוכננים לתקשורת.

הכוכבת הבלונדינית והקולגות שלה ניסו לפזר תחושה של עסקים כרגיל ואף היו חייכנים מן הרגיל, אבל הסקנדל החריג היה הדבר הראשון שהם נאלצו לדבר עליו. בכלל, ההצהרות שירה פון טרייר במסיבת העיתונאים של סרטו האחרון, "מלנכוליה", הגיעו לכל מקום: כך, למשל, הדבר הראשון שנשאל פדרו אלמודובר במעמד דומה לאחר הקרנת המותחן שלו, "The Skin That I Live In", שמשתתף בתחרות הרשמית, היתה האם גם הוא נאצי. העיתונאים שהיו באירוע חשו נבוכים מן הקושייה הזו, וגם פדרו לא השתעשע ממנה. "לא, אני באמת לא חושב שזה משהו צריך לשאול", הוא ענה בקצרה.

פרשיית פון טרייר צצה על הבמה גם בהקרנת הבכורה של "The Minister", דרמה פוליטית צרפתיה תמוהה שהוצגה במסגרת מבט מסוים, התחרות המשנית לזו הרשמית. "המממ...אולי עדיף ליוצרים לסתום את הפה כאן", אמר הבמאי פייר שולר בפתח דבריו לפני ההקרנה. המנהל האמנותי של הפסטיבל, תיירי פרמו, מיד העיר לו – "תגיד מה שאתה רוצה, מקסימום תתנצל על זה אחר כך", ולאחר מכן פנה לאוליבייה גורמה, הכוכב הבלגי של הסרט, והוסיף בעליזות – "אולי תגיד משהו שערורייתי על זה שבלגיה הולכת להיעלם?".

פרמו הבדחן התבטא בהומור, פשוט כי זו דרכו המסורתית להתמודד עם דברים, אבל שלא תהיה טעות: בעיני כל הגורמים האחראים בפסטיבל, ובכלל מבחינת הציבור הצרפתי, האמירות של פון-טרייר היו מן החמורות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בצרפת קיימת רגישות גדולה לכל אמירה על השואה.

בהתאם לזאת, את ז'אן-מרי לה-פן הם הוקיעו בעבר על התבטאויות קשות הרבה פחות מאלה של פון טרייר, ומרין לה-פן, הבת והיורשת של מנהיג הימין הקיצוני, הפנימה מזמן שאסור לה להזכיר את המילים "נאצי", "שואה" או "היטלר".

לפי הדיווח של אתר הגרדיאן, פון טרייר אמר לתקשורת הדנית כי הסיבה שהנהלת הפסטיבל הפעילה נגדו סנקציות חסרות תקדים היתה רגשות האשם של האומה הצרפתית על חלקה במלחמת העולם השנייה. הוא גם קבל על העובדה שמל גיבסון מתקבל בתשואות בקאן בשעה שהוא מסולק מהמקום, וזאת אף שהכוכב האוסטרלי רחוק מלהיות שמעון ויזנטל.

מובן שיש משהו בדבריו של פון טרייר על הצביעות הצרפתית, אבל זה לא אומר שהוא האדם הטוב בסיפור הזה. הוא לא בסדר והם לא בסדר והאמת שגם אנחנו לא בסדר, כי אצלנו אוהדי הפועל תל אביב מאחלים "שואה" למכבי וקולנוענים מקומיים מסתובבים בעולם ומשווים את צה"ל לנאצים בלי שמישהו מכריז עליהם כאישיות לא רצויה.

לכן, בסיכומו של דבר, כולם יוצאים רע מהסיפור הזה, אבל רק פון טרייר יוצא ממנו בתחושת ניצחון: איש לא היה ממשיך לדבר על סרטו הבינוני לאחר הקרנתו לולא היה מצליח ביד-אמן ליצור סביבו שערורייה כאין מאפס, אבל במחי כמה משפטים הוא הוביל לכך ש"מלנכוליה" ידחק מהבמה סרטים טובים ומעניינים בהרבה ממנו. אז נכון, לקאן הוא כנראה כבר לא יגיע, אבל הרי יש עוד אירועי בעולם, ובשנים הקרובות ודאי נזכה לראות אותו צוחק על הגונדולה כל הדרך לפסטיבל ונציה.

חוץ מאשר בדיונים סביב פון-טרייר, שמה של ישראל צץ במפתיע גם בדבריו של קסבייה דורינג'ה, במאי "La conquete", הסרט הביוגרפי המדובר על ניקולה סרקוזי. בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, חשף דורינג'ה כי זורם בעורקיו דם יהודי, והוא פיתח לאורך השנים סקרנות אדירה כלפי המתרחש בארץ. כתוצאה מכך, הוא מתכנן לעסוק בסרטו הבא בסיפורו של חייל ישראלי הנוסע להודו או בנגקוק.

בתשובה לשאלה אם הוא לא חשש שהביקורת החריפה ואף המשפילה על סרקוזי בסרט תוביל אותו לצאת לוונדטה נגדו, אמר דורינג'ה כי הוא הדחיק את כל הסכנות האפשריות בזמן עשיית "La conquete" והשתדל לא לחשוב על העתיד. הבמאי הצהיר גם כי על אף מצבו של מנהיג הרפובליקה בסקרים, אסור להספיד אותו במירוץ לנשיאות ב-2012. "סרקוזי הוא חיה פוליטית יוצאת דופן, הוא עוד יכול להתאושש", אמר.

חוץ מכל הפוליטיקה, עדיין יש גם קולנוע בקאן, ואמש (חמישי) הוצגו שלושה סרטים נוספים במסגרת התחרות הרשמית. כולם התגלו כיצירות המבוססות על ז'אנרים בסיסיים, ותיקים ונחותים לכאורה, ולכן הם הוסיפו צבע לפסטיבל עתיר הדרמות המחוספסות.

הראשון מבין השלושה היה "The Skin That I live In", המותחן של פדרו אלמודובר שהתגלה כסרטו המוקצן ביותר מאז "קיקה" ב-1993. היצירה הקאמפית התקבלה בתשואות, אך לא בהתלהבות יתרה, וקשה להאמין שהיא זו שתביא לבמאי הספרדי את דקל הזהב בפעם הראשונה. עם זאת, היא עשויה לזכות אותו בפרס התסריט, או להקנות לכוכב הסרט, אנטוניו בנדרס, את פרס השחקן.

השני היה "חרקירי: מותו של סמוראי" של טקאשי מיקה, שעצם הכללתו בתחרות הובילה להרמת גבות. אחרי הכל, מה עושה הבמאי הכי משולח רסן ביפן במקום מהוגן כזה, ואיך הגיע סרט סמוראים בתלת-ממד למעמד כזה?

הצפייה בסרט גילתה את התשובה: מדובר ביצירה המאופקת בקריירה של מיקה, והיא מבוססת על דיבורים מהורהרים יותר מאשר על מעשים. זו בדיוק הבעיה שלה, שכן יש בפטפטת שלה משהו מתיש, והיא גם לא מצליחה לחדש ביחס לסרטים קודמים שנעשו בז'אנר. כיוון שאוליביה אסייאס, הכוח הדומיננטי בחבר השופטים, הוא חובב גדול של יצירות מסוג זה, יש ל"חרקירי" סיכוי לצאת מכאן עם ציון לשבח. אם אכן זה יקרה, יהיה מדובר בעיוות דין.

ולסיכום, העיתונאים המבקרים בפסטיבל היו יכולים להתענג אמש גם על "דרייב", מותחן הפעולה של ניקולס וינדינג רפן בכיכובם של ריאן גוסלינג, קארי מליגן, כריסטינה הנדריקס ורבים אחרים. הבמאי הדני הצעיר סומן בעבר כאחת ההבטחות הגדולות בעולם הקולנוע, ובסרט זה הוא פורע את השטרות.

"דרייב" התגלה כמעין שילוב מהנה להפליא של מותחנים סוג ב' משנות השבעים והשמונים, סרטי המשטרה של מייקל מאן ומובן שגם מפגני האלימות הפוסט-מודרניים של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז. כיאה ליצירה שמודעת לעצמה, השכיל "דרייב" לגרום לצופים להתפקע מצחוק פעם אחר פעם, וגם אם הוא יעזוב את הפסטיבל בידיים ריקות, סביר להניח שיהפוך בהמשך לפולחן.