20 ל-"Loveless" של My Bloody Valentine: האלבום שגמר את הלהקה

בתחילת נובמבר 1991, לפני עשרים שנה בדיוק, יצא “Loveless” – האלבום השני של להקת האינדי האירית My Bloody Valentine. אלבום הנויז-פופ המופתי הזה נחשב לאלבום השני הכי משפיע של הניינטיז, אחרי “Nevermind” של נירוונה.

אם באלבום הראשון שלהם המציאו מיי בלאדי ולנטיין מחדש את שפת הרוק – על ידי הזרקת אקספרימנטליות חדשה לעורקיה, בדומה למה שעשו הוולווט אנדרגראונד עשרים שנה מוקדם יותר – באלבומם השני הם השתמשו בשפה הזאת כדי ליצור את המאסטרפיס שלהם. ולא הזיק גם שהסיפור מאחורי הקלטתו הוא סיפור ממנו עשויות מיתולוגיות.

ב-88' הוציאו מיי בלאדי ולנטיין את אלבום הבכורה שלהם, “Isn't Anything”, בלייבל האינדי Creation, והולידו ז'אנר, שעיתונות הפופ הבריטית מיהרה להדביק לו את הכינוי שו-גייז. את שורשי הז'אנר ניתן למצוא אצל גי'זס אנד מרי צ'יין – ששלוש שנים מוקדם יותר הוציאו את "Psychocandy", אלבום בעל קירות סאונד אגרסיביים בהרבה מאלה של פיל ספקטור. אבל מיי בלאדי ולנטיין חידדו את הנוסחה, ובאלבום הבכורה שלהם ניסחו את האבטיפוס של אלבום השו-גייז: פופ סוחף הכלוא בתוך קירות דיסטורשן מחרישות ומהפנטות – לטוב או לרע - הנעשית בידי נערי ונערות אינדי שלא מסתכלים לקהל בעיניים, אלא מביטים כלפי מטה, בגיטרה או באפקטים הצמודים לנעליהם.

אחרי “Isn't Anything” התמלאה בריטניה בלהקות כמו לאש, רייד, סלואודייב, צ'אפטרהאוס, הבו רדליז ואחרות, שכולן ניסו לחקות את הסאונד של מיי בלאדי ולנטיין. אלן מקגי, ראש הלייבל Creation – שכבר ננטש על ידי הג'יזס אנד מרי צ'יין, שאחרי סינגל אחד בלייבל הגיעו למסקנה שהם זקוקים לחברה גדולה יותר – רצה להכות בברזל בעודו חם ולהוציא מהר ככל האפשר את האלבום השני של להקת הדגל של הז'אנר. אבל זה לא היה קל כמו שזה נשמע.

קווין שילדס, מנהיג מיי בלאדי ולנטיין, התמהמה, ועל הדרך התגלה בתור האדם הכי לא אחראי עלי אדמות. לשילדס היה חזון והוא לא הסכים לשחרר אף צליל עד שהוא לא מממש אותו בשלמותו. במרדף אחר הסאונד הנכסף החליף שילדס מיליון טכנאי הקלטה, עבר בין אולפנים, ולא הצליח לספק למקגי תשובות לגבי מתי האלבום יהיה מוכן.

אומרים שההקלטות של “Loveless” עלו רבע מיליון פאונד – סכום עתק לחברת אינדי קטנה בימים ההם. שילדס, מצדו, טען שהפקת האלבום לא עלתה יותר מ-140 אלף פאונד, שזה לא הרבה יותר מהעלות של “Screamadelica” של פריימל סקרים – אלבום אחר של Creation מאותה תקופה. הוא הכחיש גם את הטענה לפיה הוא כמעט וגרם ללייבל לפשוט את הרגל ולאלן מקגי לאבד את השפיות. בראיון הראשון שנתן לעיתונות, יותר מעשור מאוחר יותר, הודה שילדס שגרם למקגי לא מעט עוגמת נפש, אך לא הסכים לקחת אחריות בלעדית על ההתמוטטות שלו: אחרי הכל, גם הסמים לא עשו למקגי כל כך טוב.

“Loveless יצא, שלוש שנים אחרי “Isn't Anything”, והתגלה כיצירת מופת של רוק אוונגרדי שבהחלט הצדיק את ההמתנה הארוכה. מרבית המבקרים נפלו ממנו, אבל מבחינה מסחרית הוא אכזב. מיד אחרי צאתו פיטר אלן מקגי את מיי בלאדי ולנטיין מ-Creation, ומאז הוא משנה את דעתו, כל כמה שנים, לגבי האיכויות של קווין שילדס.

ב-2004 אלן מקגי עדיין קרא לשילדס גאון וכינה אותו "הבטהובן של דורו". שלוש שנים מאוחר יותר, כשהעיתונות הבריטית החלה להבחין בתחיית ז'אנר השו-גייז אצל להקות כמו Asobi Seksu ודירהאנטר, טען מקגי שכל העניין הוא קשקוש. כשהוא נשאל על ידי עיתון ה"גרדיאן" על ההשפעה שהייתה לשוגייזינג על המוזיקה העכשווית, תשובתו הייתה: "מיי בלאדי ולנטיין היו בדיחה, הדרך שלי לראות כמה רחוק אני יכול לדחוף את ההייפ".

כעבור שנה, כשהלהקה עשתה את הלא ייאמן והתאחדה להופעות, הגדיר מקגי את האיחוד "קברט נוסטלגי" בזלזול. אין ספק שהעובדה שמישהו אחר עמד לעשות כסף ממיי בלאדי ולנטיין ולא הוא, עיצבנה אותו (מה גם שאומרים ששילמו להם סכום מרשים ביותר עבור האיחוד). ואולי יותר מזה – ברגע שמיי בלאדי ולנטיין הגיעו לסטטוס איקוני, וסוג של קונצנזוס, לאיש כמו אלן מקגי כמעט ואין ברירה אלא לשחוט את הפרה הקדושה שהוא בעצמו יצר.

בין אם מקגי באמת העריץ את שילדס – על אף הצרות שהוא עשה לו – או לא, ובין אם התמוטטות העצבים שלו הייתה אותנטית, או שהוא רק העמיד פנים כדי לגרום לשילדס לגמור סוף סוף את ההקלטות, מקגי התאושש מהמפגש הטראומתי עם מיי בלאדי ולנטיין ברגע שהוא פגש את האחים גאלאגר. מיי בלאדי ולנטיין, לעומת זאת, מעולם לא התאוששו – לפחות לא מבחינה יצירתית. אחרי שפוטרה מ-Creation עברה הלהקה לחברת איילנד – שם הייתה חתומה במשך עשור (גם אם אחרי משהו כמו חמש שנים החברה סגרה לשילדס את הברז), מבלי לספק את הסחורה. שום סחורה. הפולו-אפ המצופה ל”Loveless” מעולם לא הגיע.

“Loveless” נחשב ל-”Pet Sounds” של עולם האינדי, וקווין שילדס נחשב לבריאן ווילסון שלו – הגאון הילדותי והמיוסר שמתחבא בבית, רדוף על ידי הפרפקציוניזם של עצמו, ולא מצליח להעמיד יורש למאגנום אופוס שלו. הוא אולי לא השתגע כמו סיד בארט, אבל אם הסיפור של אלן מקגי על כך ששילדס הסתגר בבית ענק עם 20 צ'ינצ'ילות הוא נכון, אז אולי זה לא היה רחוק מזה.

כמו ”Pet Sounds”, גם “Loveless” הוא אלבום שגם שנים אחרי שנוצר לא מפסיקים להתפעל מהסאונד שלו. הסאונד של האלבום הוא פרדוקס: הוא אלים ומלטף באותו הזמן; הוא אפרורי וחורפי אך זוהר למרחקים. שכבות של סאונד ועיבודים דחוסים, שמבעדם מתגלה בקושי שירה מלחששת ומשונה, יוצרים קקופוניה סוריאליסטית יפהפיה ומסתורית. וכל העת נשמר האיזון העדין בין דיסוננס להרמוניה, בין מלודיות קליטות לרעש רקע, בין נויז לבין עננים.

למרות שבפועל שילדס לא ניגן הרבה ערוצי גיטרה, אלא רק שיחק עם מה שיש באולפן, האפקט הוא של מפלי גיטרות הפוכות ומעורבלות. לרגעים המפלים גורמים לך להרגיש כאילו אתה טובע בין הגלים, וברגעים אחרים אתה מרגיש שהמים שוטפים, ממרקים לך את הנשמה ומטהרים לך את המחשבות.

מתחת לקירות הסאונד העוצמתיים האלו כאילו מתקיים עולם תת-ימי בלתי חדיר. זה לא אלבום שמתקשר, אבל זה לאו דווקא דבר רע. בגלל שהוא לא מתקשר אתה מוזמן לקרוא בו מה שאתה רוצה, להקרין עליו את המחשבות והרגשות שלך. האזנה ל-”Loveless” מרגישה כמו להיות בתוך חלום, או יותר נכון כמו לנסות להיזכר בחלום. המציאות כאילו ממוסכת בערפל סמיך, אבל אתה יודע שמתחת לזה התמונה צלולה וברורה.

למרות שמיי בלאדי ולנטיין המציאו סאונד חדש, שלא נשמע כמותו, יש באלבום גם רגעים שנשמעים מוכרים: “Blown a Wish” מזכיר את הקוקטו טווינז, ב-"I Only Said" יש גיטרות שמזכירות את הויולה החשמלית של ג'ון קייל בוולווט אנדרגראונד, ו-"To Here Knows When" נשמע כמו זמזום של דבורה. אבל גם אם האלבום מספק לך את נקודות האחיזה הללו, דיבור על ”Loveless” מסתכם בדיבור על תחושות. קשה לתאר את הסאונד שלו במילים קונקרטיות. "I Only Said" – אחד הקטעים הממכרים ביותר באלבום, שהמנגינה שלו לא יוצאת מהראש - מרשרש ונשמע כמו משהו המונף במהירות באוויר. ולמרות שמדובר באלבום נסיוני די קיצוני, מתחת לשכבות הסאונד הטריפיות, שהשירה היא חלק מהן, מסתתרות מלודיות פשוטות ויפות. "When You Sleep" הוא ממש שיר פופ, שקצת מפתה לדמיין איך הוא היה נשמע בהפקה אחרת.

רבות נכתב ונאמר על טכניקות האולפן בעזרתן הגיע קווין שילדס לתוצאה הזאת. קראתי, למשל, שהשירה שלו ושל ובלינדה בוצ'ר הוקלטה בשני ערוצים: אחד רגיל ואחד ממולמל. במיקס צורפו שני הערוצים יחד, כשהווליום הועלה בערוץ הממולמל. הטריק הזה, מסתבר, הוא זה שגורם לשירה להישמע כמו רוחות רפאים רומנטיות ומתוקות ("Blown a Wish"), מנחמות (“Loomer”) או מחרמנות ("Come in Alone"). בכלל, החל מהטקסטים החושניים ומלאי הרמיזות המיניות ועד לעטיפה הורודה העזה (בניגוד לעטיפה הכחולה של “Nowhere” של רייד, למשל), “Loveless” הוא אלבום הרבה יותר מיני ממרבית האלבומים בז'אנר השו-גייז.

עוד קטע סקסי הוא “Soon”, הסוגר את האלבום, ומהווה פיסגה נדירה של אינדי ניינטיזי רקיד ומועדוני, שמושך את הגוף העצל והראש ההלום מהמיטה אל רחבת הריקודים המעושנת (בזמנו עוד היה מותר לעשן במועדונים). שבע הדקות המהממות של “Soon” סגרו את הסיפור של “Loveless” ושל מיי בלאדי ולנטיין, שאמנם התאחדו להופעות אך לא הוציאו חומר חדש מאז. עובדה זו מן הסתם תרמה לא מעט להילה המיתולוגית של האלבום, אבל “Loveless” לא באמת זקוק לכל הסיפור מסביב כדי להצדיק את מעמדו. מבחינה מוזיקלית זה אלבום כל כך בוהק שהוא מסנוור.

מחוץ לזמן: 1991 במוזיקה העולמית
מה חשבתם על "Loveless"? ספרו לנו בפייסבוק