פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחוץ לזמן: 1991 במוזיקה העולמית

      20 שנים אחרי, שנת 1991 - בה פרצו נירוונה, REM, רד הוט צ'ילי פפרז ועוד למיינסטרים - נראית כמו הישג שלא יכול לחזור על עצמו. דנה קסלר בחולצת פלנל

      כשמתחילה שנה חדשה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשנה-שנתיים הראשונות של עשור חדש, השאלה הראשונה ששואלים את עצמם מבקרי וחובבי המוזיקה היא איזו מהפכה אורבת להם מעבר לפינה. מאיפה יבוא הריגוש הבא, ובמקרים מסוימים - מהיכן תבוא הישועה. כיום אנחנו חיים במציאות שבה כבר מזמן התרגלנו שבדרך כלל לא קורה כלום. שנים שלמות עוברות ללא בשורה מוזיקלית גדולה ומשמעותית. כשעוברים להסתכל על עשורים, המצב נראה אופטימי יותר – עשור הוא זמן רב ואין סיכוי שלא יקרה בו שום דבר, בסוף תמיד קורה משהו. אבל הרבה פעמים זה לוקח זמן. לרוב, מבחינה תרבותית, העשור הקודם זולג לתוך החדש ומשתלט על שנותיו הראשונות, עד שהעשור החדש לוקח את עצמו בידיים ומחליט לעשות מעשה.

      כרגע אנחנו עדיין מחכים שהעשור החדש ינכיח את עצמו. ובזמן שאנחנו מחכים, אפשר לפצוח בחגיגות 20 השנה ל-1991. זאת היתה שנה! ספק אם בפרוץ שנות התשעים ידעו שהכל יקרה כל כך מהר, אבל כך קרה. מבחינה מוזיקלית, שנות התשעים התחילו ב-1991 – השנה בה האינדי זלג סופית לתוך המיינסטרים והחומה המפרידה בין המרכז לשוליים נפלה כלא היתה.

      1991 זאת השנה בה "Nevermind" של נירוונה שינה את פני עולם המוזיקה לנצח. זהו האלבום שריסק את הדיכוטומיה בין מרכז לשוליים, בין מיינסטרים לאינדי, בין MTV ומצעדי הפזמונים לבין הגטו של המוזיקה האלטרנטיבית. קשה להבין את זה היום, בתקופה שבה כל סממן של אינדי – החל מטי-שרט של הראמונז ועד האסתטיקה ההיפסטרית – מאומץ בחום על ידי המיינסטרים כסמן של קוליות, מופקע על ידי תאגידי ענק למטרות בצע כסף ומאבד כל משמעות חתרנית לפני שהוא בכלל הספיק ללבלב ולפרוח. אבל פעם – פחות או יותר עד 1991 – התרבות האלטרנטיבית (כך קראו לזה אז) היתה מנותקת מהמיינסטרים ולא ניהלה איתו שום דיאלוג. כשמה כך היא היתה – אלטרנטיבה.

      עטיפת האלבום של להקת נירוונה - Nevermind (יח"צ)
      מישהו גילה שמאינדי אפשר לעשות כסף. עטיפת האלבום של "Nevermind" (סריקה)

      לא רק שתרבות האינדי לא נחשבה לקולית בעיני מי שלא היה חלק ממנה, המיינסטרים בכלל לא היה מודע לקיומה, ובטח שלא תיאר לעצמו שיום אחד היא תהפוך לרווחית. זה מה שהשתנה ב-1991 – מישהו גילה שמאינדי אפשר לעשות כסף, אז הוא החליט לנצל את זה. אחד הטרנדים הרווחיים ביותר של אותה שנה, שהמשיך להיות רווחי לעוד כמה שנים טובות, היה הגראנג'.

      בחורים עם שיער ארוך וחולצות פלאנל התחילו לנגן את הסגנון באזור סיאטל עוד קודם לכן, אבל מבחינה תקשורתית ומסחרית 1991 היא שנת האפס של הז'אנר. מלבד “Nevermind” של נירוונה, יצאו באותה שנה גם "Ten", אלבום הבכורה של פרל ג'ם; "Pretty on the Inside", אלבום הבכורה של להקתה של קורטני לאב, Hole; אלבום הפריצה של סאונדגרדן, "Badmotorfinger"; והאלבום של הסופר-גרופ של הגראנג', Temple of the Dog, בה ניגנו חברים מסאונדגרדן, פרל ג'ם, Green River ו-Mother Love Bone.

      הגראנג' עתיד היה להשתלט על המצעד האמריקאי במשך המחצית הראשונה של שנות התשעים, לזלוג לתעשיית הקולנוע ("סינגלס") ולהשפיע על עולם האופנה כמובן. דבר משמעותי נוסף שהוא עשה היה לשים קץ באופן רשמי לעידן להקות הגלאם-מטאל של שנות השמונים. להקות כמו מוטלי קרו, פויזן וסינדרלה נאלצו להיפרד מההצלחה. להקות הז'אנר הבודדות שעוד המשיכו להצליח לזמן מה היו גאנס נ' רוזס ודף לפארד. אפילו המניות של בון ג'ובי החלו לרדת עד להתאוששות בשנות האלפיים. השיער המטונף של קורט קוביין, אדי ודר וכריס קורנל לפתע היה נראה הרבה יותר סקסי מהפ?ן של ג'ון בון ג'ובי. באופן סימבולי, רוק האצטדיונים הנפוח, הנוצץ והגדול מהחיים מת ב-91' בעוד צורה – פרדי מרקורי, סולן להקת קווין, נפח את נשמתו.

      חוץ מהגראנג', נולדה ב-91' עוד אלטרנטיבה מוחצת ורעננה לגלאם-מטאל העבש: אלבום הסלף-טייטלד של מטאליקה, שידוע גם בכינויו "האלבום השחור". האלבום החמישי של מטאליקה אמנם התרחק מעט מסאונד התראש-מטאל של אלבומיהם הקודמים, אבל אין ספק שהוא גרם למהפך בעולם המטאל; הוא ניקה את מטאל-המצעדים מהאיפור והנצנצים שקישטו את פניו במשך העשור החולף, ועל הדרך הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים.

      מטאליקה (GettyImages , Ron Galella)
      סגרו את הסיפור של הגלאם מטאל מהצד הכבד של המפה. מטאליקה, מודל 1991 (צילום: אימג'בנק Getty Images)

      הגראנג' לא היה תופעת האינדי היחידה שחצתה את הקווים באותה שנה. REM עשו את זה בצורה לא פחות מובהקת עם אלבומם השביעי, "Out of Time", שהיה האלבום השני שלהם שיצא בחברת תקליטים גדולה. REM החלו לקבל הכרה במצעדים עוד קודם, כשב-87' הפך הסינגל שלהם "The One I Love" ללהיט מפתיע (כי אנשים חשבו בטעות שמדובר בשיר אהבה). מאז, נכנסו REM שוב לטופ-10 האמריקאי ב-88' עם הסינגל השמח "Stand", אבל את הפריצה הסופית ללב הקונסנזוס הם עשו ב-91', כש-"Out of Time" הגיע למקום הראשון הן במצעד האלבומים האמריקאי והן בזה הבריטי. הלהיט הגדול מתוכו, "Losing My Religion" כמובן, הפך ללהיט החמישי הכי גדול של השנה.

      בזמנו זה היה בלתי נתפס שלהקה כמו REM תככב במצעד כזה, מיד אחרי שמות כמו בריאן אדאמס, מייקל ג'קסון, רוקסט והסקורפיונס. גם מלכי הFאנק-רוק הקליפורנים הרד הוט צ'ילי פפרז (שהיום קשה בכלל לזכור שהם אי פעם היו להקה אלטרנטיבית) עשו את הקרוסאובר למיינסטרים באותה שנה עם אלבומם החמישי, "Blood Sugar Sex Magik".

      למרות השוני המהותי בין REM, הרד הוט צ'ילי פפרז ומטאליקה, שלוש הלהקות עברו תהליך מאוד דומה. שלושתן היו להקות ותיקות, חרוצות, פורות ועיקשות, שנולדו בשוליים האמריקאים בתחילת שנות השמונים (שתי הראשונות הגיעו מעולם האינדי, השלישית מעולם המטאל). לכל אחת מהן היה סאונד וסגנון ייחודי. כל אחת מהן הוציאה תקליטים, הופיעה והתקיימה במנותק מהמיינסטרים במשך עשור, פחות או יותר, בו צברה קהל מעריצים גדול ונאמן. וב-91' שלושתן פרצו לפתע לתוך המיינסטרים בצורה כל כך מאסיבית שבטח הפתיעה גם אותן. אחרי זה, כל תקליט שהן הוציאו התקבל בציפייה ושמחה על ידי העולם כולו.

      שלושת הלהקות האלה ממחישות עד כמה תעשיית המוזיקה השתנתה בשני העשורים האחרונים. REM, הרד הוט צ'ילי פפרז ומטאליקה, כמו גם הקיור ועוד להקות אחרות, עדיין היו שייכות לעידן שבו ללהקות היתה הזדמנות להבשיל בשוליים ולפרוץ למרכז עם ותק וניסיון, כשדיסקוגרפיה ארוכה מאחוריהן. היום כל פלוץ שמריח מאינדי מוזנק ישירות לראש טבלת ההייפ וצריך להוכיח את עצמו לפני שהוא יודע לשרוך שרוכים.

      REM בשנת 1991 (AP , raig Fuji)
      אין פורץ כבעל ניסיון. REM, מודל 1991 (צילום: AP)

      כמובן שב-1991 קרו בעולם האינדי גם הרבה דברים חשובים שלא פרצו למיינסטרים. בשנה זו יצאו אלבומים נהדרים כמו "Spiderland" של סלינט האמריקאים - אחד המאסטרפיסים של הפוסט-רוק – ו-"Loveless" של מיי בלאדי וולנטיין הבריטיים.

      האינדי הבריטי טרם כבש בשלב זה את המיינסטרים – ייקח עוד כמה שנים עד לפרוץ הבריטפופ (שבדיעבד גם את שורשיו ניתן לזהות ב-91', באלבום הבכורה של בלר), אבל גם בחזית הזו היתה 91' שנה משמעותית. הטריפ-הופ נולד בשנה זו עם אלבום הבכורה של מאסיב אטאק,"Blue Lines", שהניב את "Unfinished Sympathy", אחד השירים החלוציים והטובים של הז'אנר.

      בובי גילספי מלהקת Primal Scream (GettyImages)
      מרחיב אישונים ומשמח עד עצם היום הזה. בובי גילספי (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אם כבר מדברים על אלבומים מכוננים, אז ב-91' ראה אור גם אלבום האינדיטרוניקה המושלם, “Screamadelica” של פריימל סקרים. חגיגות מאדצ'סטר כבר שככו בשלב הזה, אבל לאינדי ולדאנס לא היתה שום כוונה להיפרד ולחזור להיות ישויות נפרדות – להיפך. פריימל סקרים, להקת אינדי סקוטית בראשות בובי גילספי מהג'יזס ומארי צ'יין, ביקשה לקחת את השילוב המשמח של דאנס ורוק צעד אחד קדימה, ובעזרתו של המפיק אנדרו וות'רל יצרו גילספי וחבריו את האלבום האופורי ומרחיב האישונים הזה.

      "Screamadelica" הכיל תערובת פסיכדלית של רוק, פופ, טכנו, אסיד-האוס ודאב. הוא שימש קטליזטור למהפכת האינדי-דאנס של תחילת שנות התשעים והחזיק לילדי האינדי של התקופה את היד בזמן שהם התנסו ברגעי האופוריה הראשונים של גילוי האקסטזי.

      וכמובן שקרו עוד הרבה דברים חשובים ב-91' – גם בזירות אחרות, כמו ההיפ הופ והאלקטרוניקה – אבל קצרה היריעה מלהכיל. אפשר רק לקוות ש-2011 תהיה לא פחות משמעותית ומרגשת מ-1991. אבל בינינו, אין סיכוי.