הכריש שמגיח מן המים ב"מלתעות", הסלע שמתגלגל לעבר הגיבור והצופים ב"אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה", הדינוזאורים שמפציעים ב"פארק היורה" והעולם העתידני שנחשף ב"דו"ח מיוחד". כל הרגעים הקולנועיים התקדימיים והמסחררים הללו הוכיחו כי לסטיבן שפילברג יש יכולת נדירה לגרום לקהל לצעוק "וואו! דבר כזה עוד לא היה", והוא הצליח לעשות זאת שוב ושוב.
הסגולה האמנותית הזו באה לידי ביטוי גם בסרטו האחרון של הבמאי הוותיק, "הרפתקאות טינטין" (בצדו עמד פיטר ג'קסון כמפיק; במידה וייעשה סרט המשך, השניים יתחלפו בתפקידים). שפילברג ניגש כאן לעבד את הקומיקס הבלגי על העיתונאי הסקרן וכלבו הנאמן, שהוא ועוד עשרות מיליונים גדלו על מעלליהם. כדי לעשות זאת, הוא השתמש לראשונה בחייו המקצועיים בשתי טכניקות: התלת מימד ולכידת התנועה (בקצרה: אנימציה המבוססת על שחקנים בשר ודם).
ההחלטה להשתמש בשני האמצעים האמנותיים הלו התגלתה כנכונה, שכן כבר בהתנסות הראשונה שלו בהם, הגיע שפילברג לגבהים מרשימים בהרבה ממה שרבים אחרים הצליחו בשלל ניסיונות. למעשה, היקום הבדיוני שברא פה הבמאי מתגלה בפנינו באופן כה משכר חושים, עד שלא עוברות כמה שניות וכבר מסנן הצופה אותם משפטים שפלט בפנינים הקודמות של הקולנוען "וואו, מה זה הדבר הזה?" ו"יו, איך הוא עשה את זה?".
"הרפתקאות טינטין": מיהו בעצם טינטין המקורי?
"הרפתקאות טינטין": איפה ומתי רואים?
"הרפתקאות טינטין": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק
קשה לענות על השאלות הללו, ולמעשה קשה אפילו להגדיר במילים את היופי ההתחלתי של "הרפתקאות טינטין". אפשר רק לומר כי הוא מחזיר לתואר "עוצר נשימה" את המשמעות המקורית שלו. הבעיה היא שהנשימה מיד משתחררת מחדש ולא נעצרת שוב, וזאת מפני שמעבר לבסיס החזותי המהמם שלו, הסרט מתקשה לסחוף.
הסיבה לכך היא שבכל היצירות הקודמות שלו שהוזכרו כאן, היכולת של שפילברג ליצור אטרקציות קולנועיות גובתה גם בכישרון סיפורי נדיר. בעצם, הוא היה שילוב מנצח בין חדשן טכנולוגי עם הפנים קדימה ובין מספר מעשיות מהסוג הישן, כאלה שמסכיתים להן מסביב למדורה. אך ב"הרפתקאות טינטין", החדשנות שלו אמנם משוכללת מתמיד, אבל המעשייה שהוא פורש בפנינו מתקשה לשמור על האש בוערת.
הקושי הזה נובע משתי בעיות מובנות בתסריט. קודם כל, יש משהו מסורבל ואף מייגע בעלילה, המתארת לנו כיצד הגיבור וכלבו יוצאים יחד עם רב חובל מקולל למסע חובק עולם בעקבות מטמון אבוד.
ההתרחשויות הללו שאובות משניים מן הסיפורים המוכרים ביותר בסדרת הקומיקס, כך שעל פניו הבחירה להעמיד דווקא אותם במרכז הסרט היתה מתבקשת, מה עוד שהם כבר היו בעבר השראה לעיבודים פחות יומרניים ומושקעים של "טינטין". אך הפעם, משהו השתבש בדרך מן הספר אל הבד: אולי הסיבה לכך היא שהסיפורים הללו, ודאי כשהם משולבים יחדיו, סובלים מגודש ומכבדות, ולכן הם לא הבסיס האידיאלי ליצירה שעשויה בטכניקות גדושות וכבדות מלכתחילה בסדר הגודל של התלת-ממד ושל לכידת התנועה.
אפשר להבין את הצורך להשביע המעריצים האדוקים של המקור ולהרשים ככל האפשר את מי שלא מכירים אותו, ובכל זאת, לצורך העניין עדיף היה להוריד מעט משא מן הכתפיים של הסרט.
חולשה נוספת של התסריט נעוצה בכך שהוא בנוי ברובו על מעלליהם של יורדי ים ופיראטים. לאחר טראומת שלושת הפרקים האחרונים בסדרת "שודדי הקאריביים", קשה כבר לשאת סרטים מסוג זה, והעובדה ש"הרפתקאות טינטין" לא פחות פעלתני, פומפוזי ומחייב מהם, ודאי לא תורמת לכך. מובן כי לא שפילברג ולא אף אחד מן המעורבים בהפקה אשם ישירות בחטאי סדרת ההרפתקאות הימיות שהיתה לפניהם, ועדיין הם סובלים כאן מנזקיה.
כל זה היה יכול להתאזן ולהכביד פחות על העפעפיים ועל תאי המוח לו המבט האירוני בסרט היה מרוחק יותר, ואם היו בו עוד כמה מנות של הומור. לו הדבר היה כך, התוצאה היתה קלילה יותר, אבל זה לא קורה, ובמובן מסוים, "הרפתקאות טינטין" צחיח כמעט כמו המדבר שבו הוא מתרחש בחלקו.
הדבר לא רק פוגם בחווית הצפייה, אלא גם מעט מאכזב. אחרי הכל, שפילברג שכר לצורך כתיבת התסריט שלושה מן המוחות השנונים באנגליה, סטיבן מופט, ניק פרוסט וג'ו קורניש, כך שרק טבעי היה לצפות כי הם יצילו את הבמאי מרצינות היתר שבה שקע בשנים האחרונות. אך בסיכומו של דבר, השתלשלות העניינים ב"הרפתקאות טינטין" אמנם רהוטה ומגובשת, אך יבשה למדי, וגם האתנחתאות הקומיות שיש בה לא מתעלות בדרך כלל מעל רמת בדיחת הקרש. הדברים אמורים בעיקר לגבי התנהלות הדמויות של שני הבלשים המגושמים, תומפסון ותומסון, שנראה כי כל הבדיחות הקשורות בהן נלקחו מהפרק הראשון בספר ההדרכה לכתיבת בדיחות על שלומיאלים.
פגם מהותי נוסף בתסריט הוא עיצוב הגיבורים שבו. הבעיה אינה העדר האישיות של טינטין, דבר שתמיד הגדיר את האופי שלו, כי אם עודף האישיות של האדוק, יורד הים העומד מולו. הסרט מעצב אותו כפטפטן, על גבול הבכיין, עמוס מניירות ומוגזם בתנועותיו ובתגובותיו.
בגלל כל אלה, האדוק מתגלה כאחת מאותו דמויות שאם לא מתחברים אליהן מיידית, הן הופכות לדי בלתי נסבלות, וכיוון שהחלק שלו ב"הרפתקאות טינטין" כה מרכזי, חוסר האמפטיה שהוא מעורר משליך על הסרט כולו.
למרות כל הנאמר לעיל, בכל זאת אצתי לחזות בפרויקט המדובר פעם שנייה, בעיקר כדי להתענג מחדש על הסחרור הוויזואלי שלו, שהוא תקדימי ונכון לכרגע גם חד-פעמי. קיוויתי כי לאור הנמכת הציפיות שבאה עמה, הצפייה הנוספת גם תאפשר להעריך כהלכה איכויות אחרות שבו, אך זה לא קרה: "הרפתקאות טינטין" נותר הסרט הכי יפה בעיר, אבל לא יותר מכך.
ובכל זאת, אפשר לקוות כי "הרפתקאות טינטין" יזכה למספיק אהדה כדי שתוכנית המגירה תצא לפועל והוא יזכה לסרט המשך. אחרי הכל, נראה כי שפילברג מצא כבר חצי מהנוסחה הדרושה כדי להשתמש בקומיקס לשם יצירת הקסם המרהיב בקריירה שלו. להפנט בעזרתו הוא כבר יודע, עתה עליו להבין כיצד לתגמל את הצופים בסיומה של אחיזת העיניים. ברגע שיצליח בכך, הוא יוכל כבר לקחת את טינטין ואת עצמו להרפתקה הקולנועית הגדולה בחייהם.