ההצלחה הפנומנלית של המוזיקה המזרחית הפכה אותה לתעשייה שמתנהגת בקודים הדומים לסצנות מצליחות אחרות מהעולם: היפ הופ, פופ, רוקנרול הזמרים הגדולים בתעשיית המוזיקה המזרחית מתחרים על כסף, מעמד וכבוד, כשברקע סיפורי רכילות על גירושים וקאמבקים, מכוניות במאות אלפי שקלים ופאסון של רוקסטארז. המעמד הזה מגיע להם: הזמרים במוזיקה המזרחית עובדים קשה ערב-ערב, לפעמים כמה פעמים בערב ונדרשים להיות שם בשביל כולם; בניגוד לכוכבים מקבילים במעמדם בעולם, אין לזמרי המוזיקה המזרחית האופציה להיות מרוחקים. אין להם אפשרות להתחמק מהחתן ששילם להם עשרות אלפי שקלים כדי להופיע באירוע שלו. לעתים, התשלום הוא יותר על החיבוק עם אייל גולן מאשר לשמוע אותו מזמר.
הכסאח בין אנשי התעשייה, בין אם זה בין אליקו לדידי הררי, אליקו לירון אילן, בין אייל גולן לאליקו - ווטאבר - הוא הנקודה שבה המוזיקה המזרחית עוזבת את השדה הלגיטימי והלפעמים משעשע של "מלחמות היהודים", אלו שאנו מכירים כל כך טוב מכל שדה אפשרי. הכסאח שהסלים בסוף השבוע שעבר עם פרסום הסכסוך בין אייל גולן לאליקו ומנגד, עם הפרסום בוואלה! על קמפיין זמרים בכירים כמו עומר אדם וליאור נרקיס נגד דידי הררי, מחצין את הצדדים המכוערים של המוזיקה המזרחית.
למעשה, מדובר בנושא לא פחות גרוע לז'אנר מאשר חקירה כזו או אחרת ברשות המיסים או מלחשושי העבריינים שמופרחים לכל עבר: חקירות מס יהיו לכל אדם שמושך תשומת לב ושאכן, מיסיו יהיו שווים מיליוני דולרים למדינה, פעם אלו כוכבי כדורגל ופעם זמרים מהז'אנר המזרחי; דיבורי עבריינים הם כרגע, עוד בטרם נפתח משפטה של מרגול, בעיקר דיבורים ללא הרבה תוכן.
פרשת הסכסוכים הנוכחית היא פרשה שהופכת את האמנות עצמה לכלי משחק במאבקי אגו, שאין דרך להגדירם אלא כמטופשים. לא מדובר כאן בכסף - כל רינגטון שווה יותר ממאתיים השמעות ברדיו - מדובר כאן בחוסר היכולת להכיל את המוזיקה של האחר ואת היותו משפיע. חקירות מס ועבריינים לא נוגעים ישירות במוזיקה. מלחמה עם שדרי רדיו - היא פגיעה במוזיקה.
לכן הפרשה הנוכחית חושפת פן מכוער תרבותית של התעשייה המצליחה בישראל. הסצנה הזו מורכבת מאמנים שגדלו על ברכי זמרים שטענו בצדק לקיפוח, ומצליחים לריב על חלקת אלוהים די קטנה, שבה שתי תוכניות מאוד מצליחות משדרות את המוזיקה שלהן כאילו מדובר בשתי מהדורות החדשות של השעה 20:00 שמנסות להתחרות בסקופים זו של זו. למי שלא יודע "דידי לוקלי" של דידי הררי משודרת ברדיו 103FM בין השעות 14:00-16:00 ואילו "ערב ים תיכוני" של אליקו משודרת ב"רדיו לב המדינה" מהשעה 16:00-18:00, כלומר באופן אבסורדי הן אפילו משלימות זו את זו. במקום לנצל את העובדה הזו ולאפשר לז'אנר להתפתח מוזיקלית לכיוונים אחרים בגלל המקום והשפע, הוא נסגר סביב קליקות ועניינים שבינם לבין מוזיקה אין דבר. בשביל להתעסק בריבים מטומטמים לא חייבים לדעת לשיר.
המוזיקה המזרחית נמצאת בתקופה לא מזהירה, בלשון המעטה, מבחינה אמנותית. ברקע אין "תגידו לה" או "ערב טוב", להיטים קרוס-ז'אנריים שיכולים לחצות את סף הקהל הקבוע (והגדול מאוד, כמובן) שיש לה לעבר קהלים חדשים. כרגע, המוזיקה המזרחית פועלת על אינרציה מתוך ציפייה שאחד מאלפי החיצים שנזרקים יידבק ויהיה ללהיט שיהפוך את המדינה. אין כאלה כרגע וגם ההופעות לא מלאות כפי שהיו בעבר.
לכן חשוב שהזמרים והשחקנים השונים בז'אנר יזכרו: עד כמה שההתכסחות הלא חכמה הזו היא עניין של יוקרה ותו לא, הקהל לא מטומטם והוא מסתכל מיהם גיבוריו ובמה הם עוסקים; בזמן שאנשים לא גומרים את החודש, מפוטרים ולא מסוגלים לפרנס את משפחותיהם, הזמרים המזרחיים בוחשים זה בקליקה של זה כדי לבדוק מי הושמע אצל דידי או אצל אליקו, כאילו זה הדבר החשוב באמת, כאילו זו הדרך לבזבז את המתנה שאלוהים נתן להם לבדר אנשים.
יש אנשים שרוצים ללמוד לאהוב מוזיקה מזרחית. זה לא עניין אנתרופולוגי מתנשא: אנשים מסוגלים ליהנות באופן אחד מסגנון כזה ולאמץ את האיכות של סגנון אחר, והיכולת לעשות זאת גדלה עם ההתקרבות של המוזיקה המזרחית לפופ . בימים אלו המוזיקה המזרחית מאבדת הרבה מהלגיטימציה שלה דווקא כלפי הקהל הסקרן שרוצה להבין את הז'אנר הזה, שפעם היה מלא בקסם והיום מלא בכסף, ואין בו אפילו טיפה של נשמה.
גם לכם נמאס מהמלחמות המטופשות במוזיקה המזרחית? ספרו לנו בפייסבוק