כשהשם "אוסקר" נזרק לחלל האוויר, לא סביר שהוא יפורש כאזכור לאוסקר וויילד, אוסקר שינדלר או אוסקר פיטרסון. יש לו משמעות אחת, ואחת בלבד טקס פרסי הקולנוע החשוב בעולם. אותו אירוע שמעסיק ללא הרף את ההמונים, כמו גם את התעשייה בין אם זה בציפייה להכרזה על המנחה, שמלות הערב של מיטב מעצבי העל שמועצבות במיוחד בשביל השטיח האדום (שמלת הברבור של ביורק, מישהו?) או הימורים על הזוכים. והאוסקר לא לבד; יש גם את גלובוס הזהב, האמי, הגראמי, ה-BAFTA, הבריטס, הטוני כולם יוקרתיים וחשובים. כולם מושכים את כל השמות הכי גדולים. יש שם גלאם. יש פרסטיז'ה.
ומה יש כאן? האמת, לא משהו שממש אפשר להתגאות בו. הטקסים עצמם משודרים בשעות שידור טלוויזיוניות לא אטרקטיביות, אם בכלל; אם מישהו כבר צופה מהספה בבית הסבירות שימצא בדל שמלת ערב או בצבוץ טוקסידו הוא קלוש. למה בחו"ל כל הנוצץ זהב, ובארץ ציפוי פלסטיק? למה להם יש אבק כוכבים ולנו יש מקסימום אבק דרכים?
מרק רוזנבאום, היו"ר בדימוס של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה העורכת בכל שנה את טקס פרסי אופיר, "האוסקר הישראלי", יודע את מי להאשים בהיעדר הזוהר התעשייה המקומית. "אנחנו כל הזמן מנסים להפוך את הטקס ליותר פופולרי, אבל אין שיתוף פעולה", מספר רוזנבאום. "רוב מקבלי הפרסים בישראל לא לובשים טוקסידו. אפילו לא חליפה. רובם גם לא לובשים מעיל. זה לא שהאקדמיה לא פונה מדי שנה לאנשים ואומרת 'אנא בואו בלבוש ערב'. כשאתה מופיע בטלוויזיה זה כאילו באת לבית של מישהו אחר תכבד אותו. אנחנו מבקשים אבל זה לא קורה. לפחות את מעניקי הפרסים אנחנו מלבישים. ככה זה הישראלים - מאוד קז'ואל. אנחנו בולטים בלבוש הזה גם בפסטיבלים ביוון או בגרמניה בגלל זה".
יש מי שייטען שהאסתטיקה היא דווקא הקטנה שבבעיותינו. למשל אתי אנטה-שגב, העורכת של אותו טקס פרסי אופיר, שלא חושבת שהלוק הוא עקב אכילס שלנו, אלא משהו מהותי הרבה יותר. "יש הרבה מאוד אנשים שאומרים שאם הם לא זוכים הם לא מגיעים לטקס. איזו מן אמירה זאת?", היא תוהה. "כולם נורא קולים ולא באמת אכפת להם אם הם זוכים. כמובן שלכל פסטיבל בחו"ל הם רצים בלי בעיה, כולל פסטיבלים משניים לגמרי. אבל לטקסים ראשיים כמו 'פרסי האקדמיה'? זה לא. הם נוסעים לכל מקום ומתרוצצים בעולם עם הסרט ובארץ לא יאה להם להיחשב כמישהו שרוצה לזכות בפרס".
אנטה-שגב מצביעה על עניין נוסף שמוזיל את מעמדם של הטקסים בארץ והוא ההיעדר תקציב. "עובדים על זה חודשים עם צוותים ענקיים. מציבים עשרות מצלמות כדי לקלוט את הקהל. זה יקר ודורש תכנון", מסבירה אנטה-שגב. "בארץ אין ממש את התקציבים האלה. זה מאוד מצער, אבל זה גם נראה פחות טוב בגלל זה". אבל גם אם המזומנים היו נערמים על השטיח האדום, טוענת אנטה-שגב, זה לא היה עוזר. "אפילו אם היו 17 מצלמות בקהל, לא היה את מי לצלם. ברגע שהמועמדים זוכים בפרס הם קמים והולכים. אין להם טיפת כבוד. המושבים ריקים. בטקסים בחו"ל יש סטטיסטים שמולבשים בקפידה בבגדי נשף שעומדים, וכל פעם שמישהו קם להשתין או לשתות, הסטטיסטים מתיישבים במקום וממלאים את כל החורים. נראה לך שבארץ יש כסף לעשות את זה?".
אבל אפילו כשיש נכונות מצד השחקנים לכבד את המעמד, גם אז, מעידה אנטה-שגב, העניינים לרוב לא הולכים חלק: "בארץ 80% מהשחקנים בקולנוע משחקים בתיאטרון, אז אפילו אם הם רוצים לבוא, קשה מאוד לשחרר אותם מהצגות. השנה היתה משימה כמעט בלתי אפשרית - לשחרר את שלמה בראבא. הוא מאוד רצה לבוא אבל נתקע עם 'מעגל הגיר הקווקזי' בהצגה בקיבוץ", היא אומרת. "עשו מלא מניפולציות: התחילו את ההצגה קודם, לא היתה הפסקה, דחינו את השעה של ההתחלה והוא הגיע ברגע האחרון. 10-20 דקות לפני ההכרזה על פרס השחקן הטוב ביותר".
היעדר העניין בקרב התעשייה מגובה במידה רבה בשעמום מוחלט מצד הקהל הרחב. הרי מרבית הסרטים, לעיתים אפילו הסרט הזוכה, כלל לא מוצגים בבתי הקולנוע בזמן חלוקת הפרס, זאת בניגוד למצב באוסקר למשל. הבדל נוסף בינינו לבין הטקס ההוליוודי הוא ששם לא רק הזוכים נהנים מתנופה בקריירה וציון התואר בכרזות הסרטים שלהם, אלא גם המועמדים. בארץ, מסתבר, העניין עובד הפוך. "יש הרבה מאוד שחקנים שטוענים שאחרי שהם זכו בפרס בטקס הקריירה שלהם ירדה", מספרת אנטה-שגב. "כי הם כבר היו, כבר זכו, כבר נחשפו מדי. זה עובד כמעצור. אז מה יוצא למישהו כשהוא זוכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, למשל? כלום. אין לזה משמעות לא מבחינת הזכיין, לא מבחינת רייטינג, שום דבר. גיא פינס זוכה כבר כל כך הרבה שנים בפרס. זה הישג וזה נחמד, אבל זה לא מניב כלום".
הרוטינה של פינס זכתה למעט יותר גיוון פעם כשנערכו בתחום הטלוויזיה טקסים כמו "אנשי השנה" של קשת או "מסך הזהב" של פנאי פלוס, אך כיום נשארנו רק עם טקס פרסי האקדמיה והערב הטוב שלהם. מפיקים כמו יואב גרוס ("צחוק מהעבודה", "החברים של נאור", "שבוע סוף") ואסף גיל ("מאסטר שף", "רוקדים עם כוכבים", "סופר נני") חושבים שזה לא מספיק.
"כולם מדברים על כמה שהטלוויזיה הישראלית היא משמעותית ומעוררת עניין בעולם, ולמרות זאת אין שום גוף למעט האקדמיה שמחלק כאלה פרסים", אומר גיל. "הפוקוס של האקדמיה כל שנה הוא על הפרס לקולנוע. החלק של הטלוויזיה נדחק לשוליים. למשל, עכשיו פורסמה רשימת המועמדים לפרס אופיר בתחום הטלוויזיה, והיא כוללת תכניות שהן בכלל מ-2010. גם עדיין אין תאריך לטקס עצמו וזה חבל".
אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, דוחה טענות לאיפה ואיפה. "אני לא חושבת ששמים פחות תשומת לב על טקס הטלוויזיה. אלו שני בניה השווים של האקדמיה. הנסיבות פשוט יצאו הפעם קצת נגד הטלוויזיה. רק השנה המועמדויות פורסמו באיחור כל כך גדול. אנחנו מפרסמים אותן בדרך כלל חודש לפני הטקס. לא הצלחנו לעשות שיתוף פעולה עם גוף משדר בחודש יולי. דחינו את פרסום המועמדויות עד שיהיה סמוך לטקס. אין טעם לפרסם אותן חצי שנה לפני הטקס. זה לא היה מתוך זלזול, חס וחלילה, אלא מתוך מחשבה".
לטענת שרון, האשמה במצבו של טקס הטלוויזיה נעוצה דווקא בתעשיית הטלוויזיה עצמה. "הגופים המשדרים בעצמם לא כל כך מעוניינים בטקס הטלוויזיה", היא אומרת, "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו שהתחרות תהיה הוגנת וראויה ושישתתפו בה כולם. כשזה מגיע לטקס, הרבה יותר קשה לקבל שיתוף פעולה מהגופים המשדרים".
טקס פרסי הטלוויזיה: "נבלות" מובילה במספר המועמדויות
פעם עוד השקיעו פה לקראת תחרות פרסי האקדמיה:
אבל בעיות השידור והסחבת אינן המכשולים היחידים העומדים בפני טקס הטלוויזיה. "מי שזוכה, יש לזה חשיבות בעיניו. מי שלא זוכה, אומר שאין לזה שום חשיבות. ככה זה בחיים", מתלונן גרוס. לדבריו, "יש חוסר פרגון. תכונה ישראלית קלאסית ובולטת. טקס פרסים בנוי פריים קלוז אפ של המועמדים בכל קטגוריה בזמן ההכרזה. ברגע שהם לא נמצאים שם, אין לך טקס. לך תראה את האמי או את האוסקר ותבין. אם רוצים להביא את כל המועמדים זה דורש שינוי באוכלוסיה וזה בלתי אפשרי. זו המנטליות הישראלית. כאן זה תמיד יהיה כישלון".
עגום ככל שהמצב נראה דרך עיניהם של גרוס וגיל, ועל אף הפופולריות הנמוכה של טקס פרסי הטלוויזיה, יש כאלה שמזלם שפר עליהם עוד פחות. טקס פרסי התיאטרון, למשל, מתקשה לקושש את אותה רמת עניין כמו מקביליו. איתמר גורביץ', מנכ"ל עמותת הפרס, נושא גם הוא אצבע מאשימה לכיוון זכייניות הטלוויזיה. "בשנתיים האחרונות פרסי התיאטרון לא שודרו בטלוויזיה. הערוצים לא רואים בזה חשיבות ולא מוכנים לתת לזה את אותו הזרקור שכל כך חשוב פה", הוא אומר. "כמה כדורגל משדרים בטלוויזיה? מה אם אני אגיד לך שצופי הכדורגל במגרשים מגיעים אולי ל-10% מכמות רוכשי הכרטיסים להצגות תיאטרון?", שואל גורביץ'.
"לתיאטרון בלבד קונים למעלה מחמישה מיליון כרטיסים בשנה. לכל מוסדות התרבות מחול, מוזיקה - הולכים למעלה מ-12 מיליון. אין קשר בין הכמות הזו לפוקוס שהתקשורת והטלוויזיה נותנות לזה. אם הטלוויזיה היתה עושה את זה כמו שצריך, זה היה עוזר לשחקנים וליוצרים להגיע לטקס ולתת כבוד. זה מזין אחד את השני", הוא אומר. "הם היו באים ולוקחים את העניין ברצינות ומתלבשים יפה כמו באוסקר, בגראמי, באוליבייה, במולייר ובמה שאתה רוצה. זה היה נראה אחרת. זה היה עובד, זה היה נוצץ והיית מחכה לזה כל השנה".
ומה במוזיקה? למה אין לנו גראמי משלנו, עם הופעות של כל המוזיקאים הגדולים של הרגע ושערוריות על הבמה? הרי ניסו לעשות אחד כזה פעם פה. ב-1999 הקימו את פרס תמוז, שזכה במהרה לכינוי תמי, ונעלם אחרי ארבע שנים מפאת בעיות כספיות. שנתיים אחרי ההשבתה של תמי, הגיע עמ"י טקס פרסי המוזיקה של ערוץ 24, אז בעריכתו הראשית של יואב קוטנר. "הפעם הראשונה היתה מאוד מוצלחת גם מבחינת רייטינג והפעם השנייה פחות טובה", נזכר קוטנר. "הראשונה נערכה בביתן 1 בגני התערוכה. זה היה נראה כמו התחלה של מסורת חדשה ומפוארת", הוא אומר. "בשנה שאחרי זה כבר העבירו את זה להיכל נוקיה וזה היה גדול מדי. המקום לא התאים".
היו מי שחשבו שלא רק שהמקום לא התאים, אלא גם הבחירות היו בעייתיות. אייל גולן שהגיש פרס בטקס ב-2007 קבל על כך שאין ייצוג למוזיקה המזרחית ועלה עם חולצה שעליה כתוב "מזרחי? לא לטעמ"י. חבל!". ואולם, למרות השדבר אכן עורר סערה בזמנו, זו השערורייה הגדולה ביותר שהטקס הצליח לנפק בתולדותיו הקצרות. לימים, באופן אירוני משהו, הערוץ נקנה על ידי קשת והפך לכזה שמשדר כמעט אך ורק מוזיקה מזרחית. אבל עוד לפני כן מה בעצם גרם לעמ"י ותמי לאבד את הדרך?
"כל העניין של פרסים, הוא עניין שתמיד יוצר המון בעיות. מה שלא תעשה, יש לך עשרות אם לא מאות אנשים שנפגעים, נעלבים, מרגישים שדפקו אותם, שקיפחו אותם", מעיד קוטנר. "התעשיה שלנו קטנה ואנשים לא מרגישים שיש לזה ממש השפעה על הקריירה שלהם באמת. אם מישהו זוכה בפרס באיזשהי תחרות זה לא הופך אותו ליותר מסחרי והוא לא מוכר יותר תקליטים או מביא יותר אנשים להופעות. תעשיית המוזיקה שלנו במלחמת קיום, אז מה בדיוק יש לחגוג? אנשים פה בקושי מצליחים לחיות מהמוזיקה שלהם. בשביל מה צריך פרס?".
אז יכול להיות שכל עוד אנשים לא יצליחו להתפרנס מהאמנות שלהם לא יתקיים כאן טקס פרסים שמכבד את עצמו? ייתכן. וייתכן פשוט שעד שלא יקום כאן ריקי ג'רווייס משלנו שיצלוב מעל הבמה בבכירי התעשייה לא נוכל להתפאר בטקס פרסים, לפי כל כללי הטקס.
גם אתכם טקסי הפרסים המקומיים מעליבים? דברו על זה בפייסבוק