"חייבים לדבר על קווין" הוא מסע יסורים, אבל איזה מסע יסורים מופלא. לעיתים רחוקות מזמן לנו הקולנוע יצירה שהיא סוג של כוח טבע, שאתה כמעט ולא יכול לשפוט אותה במושגים של מבנה דרמטי או אידיאולוגיה פוליטית-חברתית. הדבר הזה פשוט תוקף אותך באלימות, מבצע בך את זממו, ומשאיר אותך ספק נפעם, ספק זועם, ספק מחולל. מהבחינה הזאת, "חייבים לדבר על קווין" משתייך למועדון של יצירות מפתח כמו "סאלו" של פאזוליני, "בלתי הפיך" של גספר נואה או "צא וראה" של אלם קלימוב. לבעלי לב חלש, ובמיוחד להורים טריים ולנשים בהריון, מומלץ להתרחק מהסרט בשלב זה. יהיה להם קשה מאוד להתמודד עם המבט החודר, הלא ממצמץ (כמו המבט של הגיבור שלו), שהוא מפנה לעבר מוסד המשפחה, מבט מטריד ומפחיד יותר מכל מה שיצא לנו לחוות עד היום בקולנוע.
בפתיחת הסרט, שהוא עיבוד לרומן של ליונל שרייבר, אנו פוגשים את אווה (טילדה סווינטון המצוינת), אישה השרויה בדיכאון, שמתגוררת לבדה בבית בפרברים וסובלת משנאה יוקדת, המופנית כלפיה על-ידי כל סביבתה. במקביל לנסיונה העיקש של אווה לצאת ממצבה העגום, אנחנו חוזרים בהבזקים לארועים מקוטעים לרוב מחייה עד כה, בנסיון להבין מה הביא אותה עד הלום. בעבר הלא רחוק הייתה אווה נשואה באושר לפרנקלין (ג'ון סי. ריילי), וגידלה יחד איתו את קווין, ילד מיוחד במינו, שעתיד להפוך את חייה לגיהינום עלי אדמות.
לכאורה, "חייבים לדבר על קווין" הוא סיפור ספציפי על מקרה קיצוני, על גבול של מותחן אימה. בפועל, הסרט הוא שיטוט עומק בעולם של יחסי הורים וילדים, שמכריח את הצופה להתמודד עם הכיעור, הרוע, חוסר המוצא שבחיים שלו. הבמאית לין רמזי לא מוותרת לנו אפילו לרגע. הערך הבידורי של הצפייה בסרט מתגמד לעומת הכאב אמיתי, הבלתי נסבל כמעט, שהוא גורם לנו. בקיצור, מי שנכנס ל"חייבים לדבר על קווין" חייב להיות מוכן לסבול.
אם הכל ילך כשורה, הפיצוי לסבל יהיה חוויה אמנותית מטלטלת, פוקחת עיניים, שייצא איתה בסוף המסע. אם לא, הוא יקלל את הרגע שהשתכנע ללכת לראות את הסרט הזה. קחו בחשבון "חייבים לדבר על קווין" היא יצירה שנויה במחלוקת, כמו רוב סרטי-כוח-טבע שפורטו לעיל. מצד אחד, הסרט התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן וזכה בפרס הראשון בפסטיבל לונדון. מצד שני, הביקורת עליו ברחבי העולם הן חלוקות במובהק. יש שאוהבים ויש ששונאים, וכנראה אי אפשר אחרת עם יצירה קיצונית ובלתי מתפשרת מהסוג הזה.
מה שכן, גם מבעד למסך הכאב של "חייבים לדבר על קווין", אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהוא עשוי בצורה די מדהימה. הבמאית לין רמזי, אחד הקולות המוערכים של הקולנוע הבריטי העכשווי, עברה גם היא מסע יסורים של יותר מחמש שנים בעבודה על הסרט, אך התוצאה היא ניצחון אמנותי ממדרגה ראשונה. זהו מסוג הסרטים הנדירים שבהם כל פריים נהנה מקומפוזיציה מבריקה, מלאת משמעות ובעלת עוצמה שקשה לעמוד בפניה. המרחב הקולנועי שרמזי יוצרת מחבר בין העבר, ההווה, ההזיות והסיוטים לאחדות צלולה ובעלת ייחוד אמיתי. פה ושם אמנם גולש התסריט לסצנות נדושות מדי, קלות מדי (לדוגמא, קווין הקטן משחק במשחק מחשב אלים עם אבא שלו ונהנה קצת יותר מדי או הסוף שמנסה לסגור את הבלתי ניתן לסגירה), אבל אלו מתגמדות אל מול המכלול מעורר ההתפעלות.
רמזי היתה אמורה לפני כמה שנים לביים את העיבוד הקולנועי של "The Lovely Bones", סיפור בעל מאפיינים מקאבריים דומים, עד שפוטרה לטובת פיטר ג'קסון, שדי דפק את הסרט ההוא. אחרי "חייבים לדבר על קווין", סביר להניח שמפיקי הסרט ההוא דופקים עכשיו את הראש בקיר. מה שבטוח, הציפייה לפרויקטים הבאים של רמזי היא עצומה.
"חייבים לדבר על קווין": איפה ומתי רואים?
"חייבים לדבר על קווין": ראיון בלעדי עם ג'ון סי ריילי
"חייבים לדבר על קווין": ראיון בלעדי עם עזרא מילר
"חייבים לדבר על קווין": ראיתם? אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק