"הדירה": שלוש נקודות מבט שונות על הסרט

לפני כחמש שנים, מתה סבתו של הקולנוען ארנון גולדפינגר, והוא יצא עם בני משפחתו לפנות את דירתה. הדבר הוביל לשורת גילויים מפתיעים על הקשר שלה ושל סבו לגרמניה של לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, והוא תיעד אותם בסרט "הדירה".

מאז התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ירושלים לפני כחצי שנה, הוא הפך לתופעה קולנועית של ממש: בין השאר, הביא לקופות ישראל מעל ארבעים אלף צופים, שזה לשם השוואה - יותר משש היצירות המקומיות העלילתיות האחרונות שהופצו כאן גם יחד. הוא גם זכה בפרס הקולנוע של בוואריה, התקבל לפסטיבל טרייבקה בניו יורק, ובעיקרון הותיר חותם על כל מי שראה אותו ועורר הדים בכל מקום שבו הוקרן.

עיקר כוחו של "הדירה" בכך שהוא הצליח לגעת בדורות שונים ובלאומים שונים, ומכל נקודת מבט הוא נראה אחרת, אך תמיד רלוונטי ומטלטל. לכבוד שידור הבכורה הטלוויזיוני שלו ולרגל יום השואה, המועד הרלוונטי ביותר לתוכנו, זו ההזדמנות לדון בו דרך שלוש פרספקטיבות שכאלה.

*אזהרת ספוילר: הקריאה מכאן והלאה מיועדת אך ורק למי שכבר צפה בסרט, ולכן יודע כי הגילוי המרכזי שבו הוא כי סבו וסבתו של גולדפינגר היו לפני המלחמה חברים של הקצין הנאצי ליאופולד פון מידלשטיין, והמשיכו להיות כאלה גם לאחריה, אף שידעו על מעשיו של ידידם משכבר הימים.

* לילה שרפנברג, בת 60, ילידת באדן-באדן, אם לארבעה ילדים ובתו של גרמני נוצרי שהיה קצין בחיל הים הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה ואז עיתונאי. משפחתו של אביה מתה בהפצצה על בניין מגורים בפרנקפורט ב-1944. עבדה כמורה לתיכון בגרמניה ולפני שנה השלימה דוקטורט בלימודים קלאסיים.

לראשונה ביקרה בישראל ב-1992. היא התאהבה במדינה, למדה עברית והתגיירה, אך כיוון שלא מצאה כאן עבודה, לא השתקעה פה. מאז היא על הקו ישראל-גרמניה.

"'הדירה' נגע לליבי באופן ישיר ובלתי אמצעי. כבר התמונות הראשונות מרתקות וחזקות, הן דיברו אלי בלי מילים ולקחו אותי, כמו ודאי את כל הצופים, לעולמה המיוחד של משפחה ייקית במרכז תל-אביב, עולם מסודר בצורה קפדנית וגרמני עד מאוד. עולם שייעלם בקרוב בישראל וגם בגרמניה, כי הוא עולם של פעם, גם פה וגם שם. אין צורך להסביר שהעולם הקטן הפרטי הזה כבר לא מתאים לחיים בזמננו, וגם חייהם של הדיירים שהלכו לעולמם לא שייכים לימינו. זו דירה מלאת זיכרונות שמדברת אליך באמצעות קבצי מכתבים, עיתונים ישנים, תמונות בשחור לבן מצהיבות.

"דירה זו היתה מרחב חייהם של קורט וגרדה טוכלר, סביו של גולדפינגר שכבר אינם בין החיים ועם העדרם הלכה לאיבוד מהות העולם שקירות הדירה הקיפו. עכשיו באה המשפחה לפרק את תוכנה. רהיטים, ספרים, וקופסאות נזרקים לאשפה. אף אחד לא מתעניין בזיכרונותיה של גרדה טוכלר. רק הנכד, ארנון, מתחיל לדפדף, לבדוק ולקרוא. הוא מוצא דברים שמעוררים את התעניינותו. סקרנותו מולידה משא נפשי ובסופו של דבר גם מסע ממשי שלו ושל אמו, שאנו משתתפים בו גם כן.

"בראותי את הסרט ריתקו אותי כבר מתמונותיו הראשונות השלווה והשתיקה שבו, בהווה ובעבר. מתברר שבגלל השתיקה והאי-נעימות הכרוכה בשאלות ובדיבורים על מה שהיה, הבת ממש לא יודעת על חיי הוריה. כך היא גם לא מסוגלת לענות על שאלות בנה, שהחל לגלות את סודם של סבם ושל סבתו, שקיימו במשך כל ימי חייהם קשרי ידידות עם גרמני שהיה חבר באס.אס.

"הנכד מחפש פתרון לעובדות שהוא למד מתוך קטעי עיתונות, מכתבים ותמונות שמעידים על הידידות ארוכת הימים והמוזרה הזאת. הוא נוסע לגרמניה כדי לפגוש את בתו של חברו הנאצי של סבו, משוחח איתה ושואל שאלות, הוא מחפש תעודות, מראיין עיתונאים שעסקו בנושא. אך לתשובות ברורות הוא לא מגיע. לא שאלו את השאלות בזמן ועכשיו מאוחר מדי לכך. גם לי זה קרה.

"השתיקה הזאת היא בעיה גם אצלנו בגרמניה, כפי שאני, בת הדור השני, למדתי על בשרי. לא שאלתי מספיק ואולי לא התעקשתי מספיק. למרות רצוני העז לדעת ולהבין, לתשובות נחרצות אני כבר לא אגיע. כאב לי גם לראות בעזרת הסרט כיצד אנחנו, בדור השני והשלישי, הזנחנו את האחריות שהוטלה עלינו בעקבות התקופה הנוראה וכל מה שהתרחש בה. צר לי להרגיש את המחסום הנפשי, הגורם לכך שדברים רבים כבר לא נדע לעולם.

"אבי היה ילד יחיד. פרט לסיפור אהבתו לאמי אינני יודעת כמעט כלום על תקופת נעוריו. כמו רוב בני דורו הוא לא אהב לדבר על מה שהתרחש בשנות השלושים והארבעים בגרמניה, לא על הנאצים ולא על יהודים.

"רק פעם אחת אזרתי עוז ושאלתי אותו שתי שאלות: האם הוא הכיר יהודים בשכונתו בפרנקפורט והאם הוא ידע מה יזמו ועשו הנאצים, שהשפילו, גנבו וגירשו ובסופו של דבר רצחו יהודים בדם קר.

"נתנו לנו להאמין, בלי להרחיב על כך את הדיבור, כי היחסים עם היהודים בכיתתו של אבי ושל בני דורו היו תקינים, ולמעשה בכלל לא ממש ידעו אז מי יהודי ומי לא. רק פעם אחת הזכיר אבי את הנושא מפורשות ובכך הודה שדווקא כן ידע מי בכיתתו היה יהודי ולא: הוא אמר שלכאורה, היהודים לא רצו קשר עם האחרים. לדבריו, הם רצו להישאר בינם ובין עצמם, שיחקו ביניהם בלבד וביקרו רק בבתים יהודיים. הוא אמר כי בכל פעם שהזמין ילד יהודי אליו הביתה, זה סירב. ולא, הוא לא ידע על כל מה שקרה בגרמניה הנאצית, הוא היה על פני הים או, כקצין בצוללת, מתחת פני הים. כך הוא אמר. לא הוספתי לשאול כי הרגשתי שיותר הוא לא רוצה לספר, ויותר מכך, ביותר מזה הוא לא רוצה להיזכר. אבי מת בשנת 2007 ולא אדע עליו יותר".

* מיכאל גולדמן-גלעד, בן 86, נולד בקטוביץ' שבפולין. הוא נשלח למחנות ההשמדה, ברח מהם והסתתר אצל משפחה פולנית נוצרית. לאחר מכן התנדב לצבא הסובייטי ואז עלה לארץ כמעפיל. בישראל התגייס למשטרה, וב-1960 צורף ליחידה המיוחדת שהוקמה לשם חקירתו של אדולף אייכמן, והיה בה עוזרו האישי של גדעון האוזנר.

לאחר סיום המשפט היה שליח הסוכנות היהודית, והיום הוא משמש חבר מועצת יד ושם וחבר הוועדה לציון חסידי אומות העולם. בשנה שעברה נבחר להדליק משואה בטקס יום העצמאות ועתה הוא נוסע לייצג את ישראל באו"ם לרגל הצגת תערוכה על לכידתו ומשפטו של אייכמן.

"הסרט גרם לי לחוויה אישית עזה. קודם כל, נגע בלבי לראות כיצד מפנים את הדירה של הסבתא המנוחה מנכסיה. אני כבר בן 87, וכאב לי לחשוב שלא רחוק היום שבו גם אני אלך מן העולם ואותיר אחרי את ביתי. לא הייתי רוצה לתאר לעצמי כיצד מפנים אותה כך.

"הדבר השני שטילטל אותי, כמובן, היה הגילוי שסבו של הבמאי היה חבר קרוב של בכיר נאצי לשעבר, שבין השאר עבד בעבר גם עם אדולף אייכמן. ברגע שאוזכר השם 'אייכמן', מיד עברה בי צמרמורת, וחזרתי עשרות שנים אחרונה, לימים שחקרתי אותו. אני מניח שכל מי שהיה באולם הופתע באותו רגע מן הגילוי הזה, אבל לאף אחד מהם השם הזה לא נושא אותה משמעות.

"לא כל כך הפתיעה אותי העובדה שסבו של גולדפינגר היה חבר של האיש הזה לפני המלחמה, אלא העובדה שהוא נשאר עמו ביחסי חברות גם לאחריה, על אף כל מה שקרה ועל אף שהיה מודע למעשיו.

"המעשה הזה הוא מוזר בעיני. בסך הכל, אני חושב שההתחברות המחודשת של סבו של גולדפינגר לרעו הגרמני היא התחברות קלאסית בין הרוצח לקורבנו, במובן הסמלי ויותר מזה. אני לא יכול להסכים עם המעשה הזה, אבל מנגד אני לא יכול לכעוס עליו. הרי בניגוד אליי, סבו של גולדפינגר לא חווה בעצמו את השואה, ולכן המטען שלו היה שונה. כמו כן, מהיכרותי עם יקיים אחרים, אני מבין עד כמה הם היו מחוברים לגרמניה. הם לא ראו את עצמם כיהודיים שחיים בגרמניה, אלא כגרמנים לכל דבר, שדתם יהודית.

"אז אמנם, קשה לי לתאר לעצמי כיצד יהודי מסוגל לגייס לאחר השואה אותה יכולת ורצון להתחבר שוב לגרמני, ועוד כזה שהוא יודע כי היה פעיל במנגנון הנאצי, אבל אני גם מבין את המנטליות המיוחדת של חלק מיוצאי גרמניה, את האהבה העצומה שלהם למולדתם, לתרבות שלה ולשפה שלה ואת הרצון שלהם לשמר את האהבה זו. אחרי הכל, גרמניה היתה קיימת לפני ואחרי היטלר.

"באשר להיום, אני לא מצפה מהדור של גולדפינגר וגם לא מהדור הצעיר יותר להתנתק לחלוטין מגרמניה. אי אפשר לצפות את זה ממישהו שלא עבר את השואה, ובכל מקרה, אסור לזרוק את התינוק עם המים ואין לשים איקס על גרמניה בגלל מלחמת העולם השנייה, כי המדינה הזו והתרבות שלה גדולה יותר מן התקופה ההיא. נוסף לכך, הילדים לא אשמים בפשעי הוריהם, גם לפי היהדות. גם אני באופן אישי לא נמנע לבקר בגרמניה ולא נמנע לדבר בגרמנית. עם זאת, ההסתייגות קיימת ולעולם תישאר. אי אפשר לסלוח.

"דבר נוסף שעניין אותי בסרט היה לראות כיצד הבת של חברו הגרמני של טוכלר מתייחסת לעברו הנאצי. היא מתנערת ממנו לחלוטין, ואני לא חושב שגרמניה יכולה להתנער כך. היא טענה שהיא לא ידעה דבר, כפי שגרמנים רבים מדורה נוהגים לעשות היום, אבל איך הם יכולים להגיד שהם לא ידעו? מה, הם לא שמו לב מה קורה? זה בלתי סביר לחלוטין. היא לא שמה לב שהמשפחות היהודיות שבשכונה נעלמו? היא לא שמה לב שאביה חוזר הביתה לבוש מדים? מי כמוני יודע שהיו גם גרמנים שהושיטו יד להציל יהודים, לעתים בהקרבה עצמית, אבל הסרט מזכיר לנו גם כי רבים מהם קיבלו את המצב כפי שהיה, שתקו והמשיכו להיתמם אחרי המלחמה. כל זאת, בגישה שמי שחולל את הזוועות לא היו הגרמנים, אלא 'הנאצים'. אבל רגע, מי היו אותם 'נאצים'? הם עלו מן האדמה? הם נחתו מן השמים? לא, הם היו הגרמניים עצמם.

"לאחר המלחמה, הנטייה בגרמניה היתה להשליך את האשמה על דמויות בודדות בסדר הגודל של היטלר, הימלר וחבורתם, אבל איפה בדיוק היו כל מאות אלפי הגרמנים ששיתפו עמם פעולה? 'הדירה' מזכיר לנו שוב כי עדיין יש בגרמניה כאלה שמסרבים לקחת על עצמם את האחריות הרגשית והמוסרית למה שקרה".

* עמוס גבע, בן 25, יליד ישראל. הוא סטודנט לקולנוע וקריין. חברתו מזה שלוש שנים היא גרמנייה לא יהודייה.

"'הדירה' הוא בעיני חובת צפייה הן לבני הדור השלישי בישראל והן לאלה בגרמניה.

"מי מאיתנו לא שאל את עצמו פעם – 'מי אני'? זוהי שאלת זהות די בסיסית שרובנו מתחילים לתת לה איזשהו מענה בגיל ההתבגרות. בדרך כלל זהו מענה שטחי יחסית, ואז אנחנו עוברים הלאה לעולם 'האמיתי', בו כולם פשוט ממשיכים בחייהם בלי להתעסק בשאלות גדולות.

"בתוך אותה שאלה בסיסית מסתתרים רבדים רבים: מן הפרטי ביותר והמשפחתי, דרך הלאומי-אתני-דתי-תרבותי ועד השאלה הכללית של מהו אדם. 'הדירה' מתאר כיצד אדם אחד נאלץ באופן בלתי צפוי ומתוכנן לבדוק בעצמו את כל השאלות הללו, ובכך מעורר את כל הצופים, בתוך השטף של חייהם, לדון בהן גם כן.

"הסרט נגע בי בצורה האישית ביותר וזאת אפילו שאינני נצר לניצולי שואה באופן ישיר. היום רובנו לא יודעים דבר ולא חצי דבר על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, ולצערי לא כולם יוצאים למסע מן הסוג שעשה גולדפינגר. חבל, כי בעוד שנים מועטות כבר לא יהיה ממי לשמוע על מה שהיה.

"הצד הפחות יפה של יציאה לחיפוש אחר ההיסטוריה המשפחתית היא שלפעמים מגלים דברים שלא כל כך נעים לגלות, כפי שקרה לגולדפינגר. מובן כי היה מרתק בעיני לראות כיצד הוא חושף שסבתו וסבו היו חברים קרובים של נאצי גרמני לפני המלחמה, וחמור מכך גם אחריה. אך מרתק מכך, היה לגלות כי בתו של אותו נאצי טוענת שלא ידעה על העבר של אביה. זה חיבר אותי לדברים שחוויתי בעצמי.

"כיוון שחברתי וזוגתי גרמניה לא יהודייה, ביליתי בשלוש השנים האחרונות זמן לא מועט עם חבריה ובני משפחתה בגרמניה. נחשפתי לאנשים נהדרים ונחמדים, אבל האם זה אומר שכולם יודעים בדיוק מה עשו אבותיהם או סביהם בתקופה הנוראית ביותר בזמן המודרני? לא בדיוק. אומרים שגרמניה למדה כל מה שהיתה צריכה ללמוד על התקופה, בדרכה להתעלות עליה ולהפוך מחדש למדינה החזקה באירופה. והנה, מתברר שזה לא לגמרי מדויק.

"רבים מהגרמנים שיצא לי להכיר מודעים לעובדה שיש להוריהם או סביהם רקע נאצי. יחד עם זאת, רובם לא יודעים בדיוק מה אותם הורים וסבים עשו במלחמה, ואיפה בדיוק היו. הם גם לא מנסים לגלות את התשובות לכך. הצפייה בסרט גורמת לך לחשוב כמה קל כן לנסות ולגלות היום את התשובות הללו. עם כל אמצעי הצלבת המידע המודרניים, ניתן לדעת הרבה שלא יכולנו לדעת קודם, ובכל זאת, לא כולם מנסים.

"השאלה היא, האם בכלל יש טעם לדעת הכל על העבר? בעיני, כאן טמון עיקר הכוח של הסרט – הוא בא ושואל למה חשוב לדעת מה עשו אבותינו. הרי אולי בעולם של היום, בו אין משמעות רבה מדי לשום דבר פרט להווה, הדבר חסר חשיבות?

"הסרט מוכיח שהחשיבות הזו ועוד איך קיימת. הגילויים, גם מצד ארנון, גם מצד אמו וגם מצד בת של הנאצי, מתגלים כמשמעותיים כדי להבין מי הם, מה הם ומה נדרש מהם.

"הקסם המיוחד ב'הדירה' הוא שהסרט מתחיל בצורך אישי ונקודתי, מתפתח למסע יהודי-ישראלי ולבסוף מותיר שאלות רבות בנוגע לבני אדם בכלל. הוא לוקח אותנו למסע לתוך ההיסטוריה המשפחתית האישית של ארנון גולדפינגר, ויחד עם זאת למסע בן-דורי המשותף לכל בן אדם באשר הוא. כך הוא מצליח להחזיק אותנו על קצה הכיסא במשך כל 95 הדקות שלו, ללא רגע אחד של שעמום. אני אגב, ראיתי אותו כבר פעמיים, והפעם השנייה היתה לא פחות מעניינת".

*"הדירה" ישודר הערב (חמישי) בערוץ 8 של HOT בשעה 22:00.

"הדירה": שעות ההקרנה בסינמטקים


"הדירה" - ומה הפרספקטיבה שלכם? שתפו אותנו בפייסבוק