"העולם מצחיק אז צוחקים", אמרו הגשש החיוור במערכון "קרקר נגד קרקר". המשפט נכנס מיידית לפנתיאון התרבות הישראלית, נשאר בו במשך שנים ועתה גם שימש השראה לסרטו החדש של שמי זרחין.
קודם כל, ההשראה באה לידי ביטוי בשם הסרט "העולם מצחיק". נוסף לכך, המערכון עצמו מופיע בו וגם הגשש החיוור משחקים חלק מרכזי בעלילה, אבל יש למשפט גם השפעה מהותית יותר. נקודת המוצא של הדרמה הקומית הזו היא בדיוק אותה שאלה שהציטוט הקלאסי בא לענות עליה למה אנחנו צוחקים? ובכלל, בעולם שמספק כל כך הרבה סיבות לבכות, מדוע בכל זאת אנחנו מרבים לעשות דווקא את ההפך, וגם מטפחים תקווה ואופטימיות?
זרחין מנסה לענות על השאלות הללו דרך סיפוריהן המצטלבים של כמה דמויות, כולן תושבות העיר טבריה. בין השאר, בהמשך למקור של שם הסרט, אנו עוקבים אחר חולת סרטן המעריצה את הגשש החיוור וחולמת על איחוד שלהם, ובן זוגה (אלי פיניש) מנסה לגייס את שייקה לוי, בתפקיד עצמו, כדי להגשים את החלום הזה לפני מותה. בצדם, קווי העלילה האחרים מציגים לנו צעיר המתעורר לאחר תרדמת של כעשור, אם שכולה (אסי לוי) שהיא ובעלה כבר לעולם לא יצליחו להתגבר על מות בתם, וגם חבורה גדולה ומגוונת הפוקדת סדנת כתיבה מקומית, ומביאה עמה לשם צרות משלה. זה עולם מצחיק, וזה גם עולם קטן, כך שבין כל הדמויות הללו יתגלו אט-אט נקודות חיבור.
הנטייה הקולנועית לחבר כך בין גיבורים שונים כבר הפכה לשטיק די חבוט מאז "תמונות קצרות" ובעיקר "אהבה נושכת". אך במקרה של "העולם מצחיק", באמת ובתמים מתקבלת בסופו של דבר התחושה כי אין מדובר בגימיק או בקונבנציה. תחת זאת, ההרגשה היא כי מדובר פשוט בדרך הנכונה ביותר להציג את מה שזרחין רוצה לספר, ולכן ההתפתחות של העלילה טבעית לחלוטין. זו הראשונה במעלות שהופכות את הסרט לסוחף ומשכנע.
הגורם השני שהופך אותו לכזה הוא הדיוק של עבודת המשחק. כמות הדמויות יוצאת הדופן חייבה כאן גם ליהוק ראוותני במיוחד, ובמבט ראשון יש בזה משהו מצחיק ואפילו מגוחך, כי הסרט נראה כמו אותם סרטוני "עם אחד עם שיר אחד" שבהם אוספים תחת קורת גג אחת את כל המוזיקאים המפורסמים בנמצא. חוץ מכל השמות שכבר צוינו פה, הקאדר כולל גם את משה איבגי, זאב רווח, ישראל קטורזה, דני שטג, אסי לוי, רותם אבוהב, רותם זיסמן-כהן, יחזקאל לזרוב, דרור קרן, אלון נוימן ועוד ועוד.
אכן, זה מזמין בדיחות מן הזן של "ולמה גילה אלמגור לא?" (למה באמת?). אך הלעג נעלם בשלב מוקדם, שבו מתגלה כי כל הליהוקים היו הולמים והשחקנים מפגינים תצוגות חסרות דופי ללא יוצא מן הכלל, ובעיקר צנועות ונטולות גינונים. בסרטי אנסמבל מסוג זה, לעתים מתקבלת התחושה שאנו צופים בתחרות כישרונות שבה כל אחד מנסה להתבלט, אך כאן ההרגשה היא שהכוכבים מודעים לכך כי אינם אלא כלים בתזמורת הרמונית, וכן שמלכתחילה חומר הגלם אינו נוצץ, ולכן נכון יהיה להתנהל בפרופיל נמוך.
כתוצאה מכך, דווקא מה שהסתמן כתשובה הטבריינית ל"אושן 11" מתגלה כאחד הסרטים האמיתיים שנעשו כאן בשנים האחרונות. הדמויות שבו קורמות עור וגידים בצורה כה אמינה ומדויקת, שאפשר לטעות ולחשוב כי אנחנו לא צופים ביצירה קולנועית אלא בפיסות מציאות של אנשים החיים בינינו.
ממד יפה נוסף בעבודת המשחק הקולקטיבית כאן הוא כי בסופו של דבר, את התצוגות המרשימות ביותר מפגינים דווקא השמות הפחות מוכרים בצוות, למשל משה אשכנזי ואור בן מלך הצעירים. אלה נהנים מן הכישרון הטבעי שלהם, מן העובדה שהשחקנים הוותיקים יותר בסרט יודעים מתי לפנות להם את הבמה כדי שיהיה להם מרחב פעולה, וגם כמובן מן ההדרכה של זרחין.
התסריטאי-במאי מנווט את כל אלה ביד קלה ובטוחה, אך לא זה הדבר המרשים ביותר בעבודתו כאן. אז מה כן? גם לא השליטה המוחלטת שלו באמצעי המבע הקולנועי; גם לא היכולת שלו לבסס את התסריט על שפה עממית ונמוכה לכאורה, ובכל זאת לגרום לסרט לדבר באופן רהוט, יפה ונקי; אפילו לא עצם העובדה שהוא משכיל ליצור כאן אפקט רגשי חזק.
לא, ההישג הראוי לציון של זרחין הוא הצלחתו ליצור את האפקט הזה בלי להסתייע במניפולציות ובפתרונות קלים. בניגוד לקולנוענים רבים אחרים, הוא לא מתאים את המציאות למטרות הרגשיות של הסרט, אלא מציג אותה כפי שהוא מאמין בה, בתקווה שזה יעשה משהו לצופה. כך בדיוק קורה, וזה הישג נדיר בכל קנה מידה.
בהצליחו לעשות כן, משכלל זרחין שני אלמנטים שבלטו כבר בסרטו הקודם, "אביבה אהובתי" הקאמרי יחסית, וכאן הוא מראה שביכולתו להביא אותם לידי ביטוי גם בפריסה רחבה יותר.
הראשון הוא העיצוב האנושי של הדמויות: אם בוחנים את אופיים והתנהלותם של הגיבורים כאן, מגלים כי כמעט על אף אחד מהם אי אפשר לומר שהוא לא בסדר, ויתרה מכך גם קשה לומר שמישהו מהם כן ממש בסדר. כולם נוהגים כלפי סביבתם בצורה פוגענית למדי, ובכל זאת קשה לבוא אליהם בטענות, כי כל אחד מן הצופים אומר לעצמו שהיה נוהג בדיוק כמוהם לו היה במצבם.
מובן שקל יותר לעורר בצופים אמוציות והזדהות בשעה שמעמידים מולם "רעים" ו"טובים", אך אצל זרחין אין לא את אלה ולא את אלה, ואין מקום לסכמטיות כזו. כמו ב"אביבה אהובתי", וביתר שאת, הוא משרטט בפנינו אך ורק בני אדם, על כל הטוב והרע שמתערבב בהם תמידית. גם בגלל זה, על אף היותו הפקת ענק במושגים מקומיים שבה כל רכיב תוכנן ולוטש היטב, "העולם מצחיק" מרגיש כל כך אותנטי.
אך מעל כל אלה, הסיבה לכך ש"העולם מצחיק" כל כך אמיתי ומיוחד היא לא איך שהוא מלכתחילה מעצב את הדמויות ומציג את סיפוריהן, אלא הדרך שבה זרחין מתיר את העלילה וסוגר את הקצוות. בעשותו כן, בדיוק כמו ב"אביבה אהובתי", הוא משחק עם הציפיות של הצופים ועם הקונבנציות של סרטים על דמויות שמגיעות מלמטה, נותן לצופים את האשליה שייתן להם לברוח מן המציאות דרך הקולנוע, אבל אז תופס אותם ומחייב אותם להתמודד עם האמת.
ב"אביבה אהובתי", כזכור, הגיבורה היתה טבריינית קשת-יום שיושבת וכותבת למגירה, עד שבא סופר בעל שם וניאות לקחת אותה תחת חסותו. מהיכרות עם מעשיות סינדרלה קולנועיות מסוג זה, עד שלב מאוחר של הסרט אפשר היה להיות בטוחים כי הוא יסתיים בכך שהמדינה כולה תכיר בכישרונה, והיא תזכה לגאולה דרך הכתיבה. זה יכול היה להיות קלאסי, אבל זרחין לא התפתה לכך, ותחת זאת ביכר להוביל את העלילה למקומות מורכבים בהרבה, בלי פיות טובות ונסים, אך עם פתח של תקווה שהודות לכנות שלו, כל הצופים היו יכולים לקוות כי הוא מיועד גם להם.
כך בדיוק קורה גם ב"העולם מצחיק", אך לאור ההקף של הסרט, בעוצמות גדולות יותר. כאן, מה שמתגלה כציר המרכזי של העלילה הוא אותו ניסיון של בן הזוג שבור הלב להפיק את האיחוד של הגשש למען אהובתו החולה, וההנחה בתחילה היא שזרחין לא יעז שלא להגשים את המשאלה של הגיבורה. כלומר, שהדרמה תסתיים בכך שגברי בנאי ושייקה לוי אכן ישובו יחדיו לבמה, וכדי לסגור את המעגל יבצעו מול הגוססת את 'קרקר נגד קרקר'. ואולי היא כבר תמות עד אז, והם יעשו זאת לזכרה בפניהם של יקיריה, אבל כך או כך יהיה קתרזיס.
אך זרחין לא חפץ בתגמול רגשי שכזה, והוא גם לא מאמין שהדברים יכולים לקרות כך. לכן, בשעה שבן זוגה של החולה מפציר בשייקה לוי לאחד את הגשש, הוא מסביר לו כי מותו של ישראל פוליאקוב גנז מבחינתו את האפשרות הזו, ואי אפשר לעשות זאת, עם כל הרצון הטוב והחמלה כלפי הבקשה.
איזו חומרה דרושה מזרחין כדי לכתוב משפט שכזה, איזה אומץ דרוש מהשחקן לומר אותו בעת שהוא מגלם את עצמו. כיוון שזה בסך הכל סרט, כמה קל היה להם פשוט לאחד את הגשש וזהו, אבל הם לא מוכנים לחטוא לאמת. בהתאם לזאת, לאחר שלוי הבהיר לבן הזוג כי אין בכוונתו להיענות לתחנוניו, הוא מטיח בפניו אמת כואבת יותר "חבל שתמשיך לבזבז עליי זמן, במקום לנצל את מה שעוד יש לך לבלות איתה".
זה הדבר הכי נכון להגיד במצב שכזה, אבל גם הדבר הכי קשה, כי כולנו יודעים כי הדבר האחרון שאנשים באמת רוצים לשמוע, במיוחד בשעת מצוקה, זו האמת. הם מעדיפים שיאמרו להם "אין בעיה, מה שתבקש, הכל יהיה בסדר", או מנגד, שפשוט תטיח בפניהם, "אין סיכוי, הכל אבוד, החיים בזבל", כדי שלכל הפחות יוכלו לשקוע ביגונם וליהנות ממנו ומן הנוחות שבהרמת הידיים.
הרבה יותר קשה לשמוע, ולכן גם הרבה יותר קשה לומר, את האמת שנמצאת באמצע שבין שתי האפשרויות הללו: שהחיים לא מושלמים, אבל גם לא בזבל; שיש בהם תקווה, אבל היא מעטה ולא נוצצת, וצריך לעבוד בשבילה. בהתאם לכך, בהמשך לדבריו של לוי, גם בן הזוג המאוכזב יצטרך להפנים שעם כל הצער על כך שלא יזכה לממש את כיסופיה של אהובתו, יש משהו בחיים האלה מעבר לחלומות. לא הרבה, אבל גם לא מעט, ואף פעם לא מוקדם מדי לצאת ולחפש אותו.
בסופו של המסע הזה, הוא והסרט יענו על השאלה שהיתה נקודת המוצא למה אנחנו צוחקים? והתשובה היא, שזו אכן ארץ אוכלת יושביה, ואלו אכן חיים לא קלים, מלאים אסונות, אכזבות, פרידה וצער, ובכל זאת, אחרי הכל, העולם הזה שייך לנו, ותלוי בנו, ולא משנה מה, תמיד אפשר להפיק ממנו את המיטב. כי לפעמים זה קצת יותר כך ולפעמים קצת פחות, אבל בסך הכל, זה עולם יפה, וזה עולם מלא תקווה, וזה עולם מצחיק אז צוחקים.
"העולם מצחיק": אור בן מלך נותן בראש לשחקנית הגדולים בקאסט. ראיון
"העולם מצחיק": כל הכוכבים מבצעים את שיר הנושא
"העולם מצחיק": איך ישראל קטורזה למד לאהוב כבשים
"העולם מצחיק": איך אלי פיניש התמודד עם תפקידו הקולנועי הגדול עד כה
"העולם מצחיק": איפה ומתי רואים?
"העולם מצחיק": מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק