המבקר שידע לדבר לכולם: פרידה מרוג'ר אברט

שוחרי הקולנוע שחיים בימינו נהנים מפריבילגיה: הם האחרונים שחווים עידן הולך ונעלם באמנות הזו. מי שרואה סרט בפילם, למשל, עוד יתגאה בכך בפני נכדיו, שככל הנראה יכירו רק את טעמו של עותק דיגיטלי. נוסף לזאת, נוכל לספר להם כי חווינו את התקופה שבה מי שכתב על האמנות הזו לפרנסתו זכה לפעמים למעמד רם, ולעיתים רחוקות היה לאושיה של ממש.

בעוד כמה עשרות שנים, בשעה שמנגנון הביקורת הפעיל היחיד יהיה מנוע המלצות אוטומטי של גוגל, הם לא יאמינו לכך, אבל אנחנו נשבע – היו פעם מבקרי קולנוע ענקים. נו, עד כמה כבר הם היו גדולים? הם ישאלו, ואנחנו נענה – הכי גדולים שאפשר; יותר מהמסך עצמו, יותר מרוב הכוכבים ההוליוודיים ורוב הקולנוענים המהוללים.

כן, כן, היו כאלה, נאמר להם. רוג'ר אברט, למשל, היה הדוגמה הטובה ביותר לכך, ולכן, כשנודע על דבר מותו אי שם בתחילת אפריל בשנת 2013, מיד שטף גל של הספדים את הרשתות החברתיות ברחבי העולם. המבקר מעולם לא חסך במילים, לא כשאהב סרט ולא כששנא אותו, ואף פעם גם לא התבייש להשתמש במושגים אמוציונליים בסדר הגודל של אהבה ושנאה גם כשמדובר באמנות. בהתאם לכך, גם הפרידה ממנו היתה רגשנית ועתירת שמות תואר. "הגדול מכולם", "האחד והיחיד" היו כמה מן הביטויים המאופקים יותר. בעולם הכדורגל עוד מתווכחים אם מראדונה עדיף על מסי ואם אולי בעצם פלה מתעלה על שניהם. בעולם מבקרי הקולנוע, לאיש אין ספק – קדמו לאברט עמיתים בעלי שם, ושרדו אותו גם כאלה, אבל איש לא היה ברמה שלו.

כל זאת, אף שבניגוד לרבים מן הקולגות שלו, אברט מעולם לא הוציא פרסומים שיש להם ערך אקדמי. כל זאת, אף שטעמו הקולנועי היה שמרני למדי, לעתים קרובות סלחני מדי, וכמעט תמיד מעורר מחלוקת, בעיקר בפרספקטיבה היסטורית – איש, כולל הוא עצמו, לא שוכח את הביקורות השליליות שהעניק ל"הדייר" של פולנסקי ו"התפוז המכני" של קובריק, למשל, שלא לדבר על כך שפסל באופן אוטומטי כמעט כל סרט אימה. עד כדי כך הרגיז רבים, שאף נוסד אתר מיוחד כדי להציג את כתביו השערורייתיים ולהנציח את העובדה שגם לא התלהב מ"החשוד המיידי", "מת לחיות", "קטיפה כחולה", "כלבי אשמורת", "המאסטר" ועוד ועוד.

אבל האם היה אי פעם איזשהו מבקר קולנוע שהשכיל לקלוע לטעם של כולם כל הזמן? האם היה אי פעם איזשהו מבקר, בכל תחום סיקור שהוא, שתמיד העריך בזמן אמת את כל היצירות שבבוא העת ייכנסו לקאנון? כמובן שלא, והעובדה שסטיות התקן ההיסטוריות של אברט עוררו וממשיכות לעורר כאלה הדים מוכיחות כמה נכבד היה המעמד שלו. רק מי שבדרך כלל כותב דברים שמחכימים ומרגשים את רוב האנשים יכול גם להרגיז אותם כל כך מדי פעם.

חשוב מכך, נכון שהאומץ האינטלקטואלי וחדות האבחנה שלו לפעמים הובילו את אברט לשיפוטים שנראים מעט תמוהים. עם זאת, לעתים קרובות יותר הם אלה שאיפשרו לו לזהות בעין הנץ יצירות מופת שנעלמו מתחת לראדר של אחרים. למשל, הוא זה שהציל את הפנינה היפנית "קבר הגחליליות" מאלמוניות יחסית בארצות הברית, והכריז עליה כסרט המלחמה הגדול בכל הזמנים. הוא מי שקבע כי הדוקו "Hoop Dreams" הוא היצירה הקולנועית הגדולה ביותר של שנות התשעים, ובכך גם סלל את דרכה של העשייה התיעודית למרכז הבמה.

כמו כן, בזמן שכולם דיברו על "באטמן", אברט הוא מי שהעז לבחור ב"סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן כתפארת של תחילת המילניום החדש, ולדרג מאחוריו את "מטען הכאב", אכן אבן דרך מהותית ומהפכנית בדברי הימים של התרבות האמריקאית. נוסף לזאת, הוא מי שנתן תקומה לכל מיני דרמות טיוואניות וחשף הפקות ענק הוליוודיות במערומיהן, אבל כשהיה צריך, עשה גם את ההפך. במותו הוריש לנו שלל מצעדי סיכום שנה וסיכום עשור, ואלה היו וככל הנראה יישארו לעד מן המדריכים המהימנים ביותר בעולם הקולנוע.

אותם סיכומים תמציתיים היו תמיד כתובים ברמה הגבוהה ביותר, ולמעשה ללא רבב. זה נכון ביתר שאת לגבי הביקורות הארוכות והמפורטות שלו., וזה היה ככל הנראה ההישג הגדול ביותר של אברט – מתחילת דרכו וממש עד הרגע האחרון, תמיד הוציא תחת ידו טקסטים מושלמים, שלא ניסו להתקרב אל העם ובכל זאת השכילו לדבר בגובה עיניו. הכתבים שלו השכילו לתקשר עם סטודנטים לפילוסופיה שחיברו עבודות דוקטורט על גודאר ודרידה וגם עם הפועלים שהכינו להם את הפופקורן. בגלל זה הוא היה כל כך אהוב, בגלל זה כל כך הרבה מצטערים כל כך על הלכתו.

הטקסטים של אברט ניחנו בעומק, שנינות, חדות ועוד ועוד, אבל יותר מכל, הם היו חווייתיים. הוא ידע איך להפוך כל ביקורת, גם על הסרט הזניח ביותר, לסיפור בפני עצמו, עם התחלה, אמצע וסוף, שמשלימים את מושא הסיקור ומוסיפים לו נדבך.

זכורה לי, למשל, הביקורת על דרמת הנעורים השולית למדי "אדוונצ'רלנד" מ-2009, עם קריסטן סטיוארט וג'סי אייזנברג. זו לא יצירה מעניינת במיוחד ולפיכך בעיקרון גם הביקורת עליה אמורה היתה להיות סתמית, אך המבקר המנוח הצליח להפיח חיים בה דרך סיפור מקסים ומעורר הזדהות מנעוריו שלו עצמו. בטקסט שלו על הזוועתון המושמץ "אני יורקת לך על הקבר" מתחילת שנות השמונים, לעומת זאת, סיפר באופן מטריד ומשעשע על חוויותיו מאולם ההקרנה, שלמשנתו התמלא פסיכופתים. כזה היה אברט. מבטו היה משולש – הוא דיבר על עצמו, על הסרט ועל האנשים שראו ועוד יראו אותו. לכן הצליח להכיל כך את אולם ועולם הקולנוע במלואם. עטו היה מצלמה פנורמית.

את זה אף אחד לא ידע לעשות כמו אברט, כך שמותו פוער תהום בעולם הקולנוע, ואי אפשר יהיה להתעלם ממנה. מעתה והלאה, כל סוף שבוע, כמה מוזר יהיה לרצות לקרוא על סרט חדש ולהבין שאף טקסט טרי שלו לא נמצא בהישג יד. במאים מהוללים ימשיכו ליצור יצירות נפלאות, קולנוענים חדשים ודאי יצטרפו אליהם, ובכל זאת, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.

היה שלום, רוג'ר אברט. אומרים שכוכבים יש רק בשמים ואם זה אכן כך, מצאת סוף כל סוף את מקומך הטבעי. מגיעים לך חמישה שכאלה, מגיע לך שינצנצו כל לילה.

איך אתם תזכרו את רוג'ר אברט? דברו על זה בפייסבוק