כבר כשנה וחצי לאחר צאתו, הפך "הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, לחלק בלתי נפרד מתרבות זיכרון השואה בישראל. לכן, טבעי כי ישודר הערב בערוץ 8, לאחר שהוצג בו במועד דומה בשנה שעברה, וגם מובן מאליו כי יוקרן במהלך היממה הקרובה בשלל אירועים פרטיים ברחבי הארץ. כל זאת, לאחר שכבר נהנה מהצלחה מסחרית חסרת תקדים יחסית לעולם הדוקו המקומי - עד "שומרי הסף", היה שובר הקופות הגדול מסוגו.
אם כך, יותר מ-100 אלף ישראלים לכל הפחות נחשפו לסיפורו של הבמאי, שבמהלך פינוי דירתו של סביו המנוחים גילה (זהירות: ספוילר) את מהות הקשר בינם לקצין נאצי בכיר ליאופולד פון מילדנשטיין. הם לא לבד: נוסף להצלחתו בישראל, קצר "הדירה" אהדה ממסדית, תקשורתית וציבורית רבה ברחבי העולם. בין השאר, קיבל פרסים בפסטיבלים היוקרתיים של טרייבקה ושל טרוורס סיטי וביקורת מצוינת מרוג'ר אברט, בכיר מבקרי ארצות הברית שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון. אך חשוב מכך, ובעיקר מפתיע מכך, הסרט נהנה מתהודה והערכה רבה גם בגרמניה.
אכן, אף ש"הדירה" מעז לאלץ את גרמניה להתעמת באופן חסר פשרות עם פרקים אפלים בעברה, בכל זאת זכה במדינה להצלחה בכל החזיתות. נוסף לפופולריות מסחרית, קיבל את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של בוואריה ושל איגוד בתי הקולנוע הגרמני, וזה עתה הוכרז גם כי הוא אחד משלושת המועמדים האחרונים בקטגוריית הדוקו של האוסקר הגרמני. אז מי אמר שרק מסמכי דוקו על ראשי שב"כ ועל מפגינים פלסטינים יכולים למשוך תשומת לב מעבר לים?
לאחר כל ההישגים הללו ולקראת השידור הטלוויזיוני הנוסף של "הדירה", שוחח גולדפינגר עם "וואלה תרבות". מדובר במעין סגירת מעגל, שכן זכיתי לראיין אותו כבר לאחר הקרנת הבכורה המקומית של עבודתו במסגרת פסטיבל ירושלים בקיץ 2011. אז השיחה היתה פנים אל פנים, הפעם התבצעה במייל, והיה בה גם הבדל עקרוני נוסף מטעם הדברים, במקרה זה דיברנו על כל הדברים שלא יכולנו לדעת בזמנו. כלומר, בעיקר על התגובות שקיבל הסרט, ובמיוחד על ההדים שעורר בגרמניה.
"הדירה": הפרומו
מר גולדפינגר, בראיון הראשון שלנו, לפני צאת הסרט, הבעת חשש מהדרה אפשרית שלו בגרמניה. בסופו של דבר, לא רק שזה לא קרה, אלא שהוא זכה בה להצלחה גדולה. איך אתה מסביר את זה?
"אני לא היחיד שחרדתי לגורלו בגרמניה. גם בארץ וגם באירופה היו כאלה שאמרו לי שאין לנו סיכוי שם. כולנו התבדינו. הסרט הוקרן בברלין במשך תשעה חודשים רצופים, עד מרץ האחרון, ובסך הכל הוצג ביותר משמונים בתי קולנוע ברחבי גרמניה. תאר לך שבברלין הוא עלה בשישה בתי קולנוע בו בזמן!"
באופן יחסי, הוא הצליח בברלין יותר מאשר ערים אחרות?
"אם תסתכל על מפת ההפצה, תוכל לראות שהסרט עשה חיל בערים מהסוג של קלן, המבורג, שטוטגרט, פרנקפורט וברלין כמובן, והרבה פחות בדרזדן, לייפציג וכיוצא בזה - כלומר, הוא הצליח הרבה יותר במקומות שהיו שייכים בעבר למערב. המפיצים הסבירו לי שבאופן מסורתי, בערים שבמזרח גרמניה לשעבר יש פחות פתיחות לקולנוע תיעודי, אבל אולי זה אומר גם משהו על הפער בין ה'אקס מערב' ל'אקס מזרח' ביחס לעיסוק בזיכרון מלחמת העולם השנייה והשואה? אני מנחש שכן, אבל צריך להיות זהיר עם המסקנה הזאת כי לא באמת חקרתי את הנושא. תובנה מגובשת יותר שיש לי קשורה דווקא לדיווידי הגרמני, שיצא לא מזמן לחנויות שם. יותר מכל, 'הדירה' נמכר ממש טוב בחנויות ספרים. אני חושב שזה מלמד משהו ברור על האופי האליטיסטי של שכבת האוכלוסייה שמתעניינת בסרט. בשכבה הזאת, לדעתי, יש לא מעט אנשים המוכנים להביט נכוחה בעבר הפרובלמטי שידעה מולדתם".
מה באשר להבדלים בתגובות של הדור הראשון, השני והשלישי, בגרמניה ובישראל?
"חששתי מהתגובה הרגשית של בני 'הדור הראשון', כי חלק גדול מהצופים הללו הם ניצולי שואה, וחשבתי שצפייה בקשר בין יהודים ונאצים תהיה חוויה בלתי נסבלת מבחינתם. להפתעתי, התגובות שקיבלתי היו נרגשות ביותר עד כדי הצפה רגשית. היו צופים שהחלו לשתף אותי בסיפור חייהם, בהיסטוריה שלהם. היו כאלו שהחלו בפעם הראשונה לשתף בזאת את המשפחה שלהם, והיו שתבעו ממני לבקש מהמשפחה שלהם להתחיל לשאול אותם שאלות. הייתה לי תחושה שהם ניכסו את הסיפור שלי כאילו היה מפתח לסיפורם האישי. הבנתי שמבחינת בני הדור הראשון, הסרט מבטא את השבירה של קשר השתיקה. סוף סוף מישהו יוצא נגד השתיקה, סוף סוף מישהו מפציר בהם לספר את סיפורם. הם הודו לי על כך.
"אין ספק שלדור השני, היה הייצוג המסיבי ביותר בין צופי הסרט בישראל, דבר שאינו מפתיע כי מדובר בחתך הקהל הכי נאמן בארץ ליצירות דוקו. סוג הקהל הזה הגיב בעוצמה לתיעוד מלאכת פינוי הדירה. לרבים מהם, היה זה שיחזור של חוויה מוכרת, והעלה שאלות מטרידות ורלוונטיות. לא פעם שמעתי על צופים ששבו הביתה והתחילו מיד לסדר את הארונות שלהם כדי שאף אחד לא ימצא שם דברים שהם לא מעוניינים שיידעו עליהם.
"אצל בני הדור השלישי, בארץ ובגרמניה, שמתי לב לתגובה אחרת. 'הדירה' עורר אצלם שאלות על משמעות חייהם ואפילו עורר את חלקם לפעולה. אנשים שיתפו אותי בהחלטה שלהם להתחיל לתחקר את הוריהם או סבותיהם, וטענו שהסרט עזר להם להבין דברים שאף פעם לא הבינו עליהם ועל משפחתם. רק לאחרונה, לדוגמה, כתב לי מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטה גרמנית על ההשפעה שהייתה לי על כמה תלמידים שלו, סטודנטים לתואר שני. אף שכבר שנים הם לומדים וחוקרים היסטוריה, הם מעולם לא שמו לב שאין להם מושג על ההיסטוריה של המשפחה שלהם. בעקבות הצפייה הם החליטו לחקור ולכתוב את עברם. הוא עצמו התוודה באותו מכתב, שבעקבות מה שראה הגיע לתובנות חדשות על סבו שהיה 'נאצי זוטר', והחליט לחזור ולהעריך מחדש את הממצאים שאסף עליו לפני שנים אחדות".
מבין התגובות שקיבלת על הסרט בארץ ובגרמניה, מה התגובה שהכי הפתיעה אותך ו/או שהכי נחרתה בזיכרונך?
"בהקרנות בארץ התגובה שהכי הפתיעה אותי ופגשתי בה פעמים לא מעטות, הייתה זעם על כך שהלכתי לבשר לאדה, בתו של הקצין הנאצי פון מילדנשטיין, מה אביה עשה במלחמה. השאלה אם ליידע אותה העסיקה אותי כמובן רבות במהלך הצילומים ובחדר העריכה, והיא שאלה מוסרית וערכית מורכבת. אבל מה שהפתיע אותי הייתה העוצמה של הכעס שמדי פעם הוטח בי בישראל נוכח המעשה שעשיתי. אני ראיתי בתגובה הרגשית העוצמתית הזאת הישג, משום שהיא מלמדת על הזדהות עם כאבו של האחר - בתו של הברון הנאצי, שכמובן אינה אשמה במעשיו ושקריו של אביה. אני חושב שהתגובה הזאת יכולה לשמש גם עדות לתמורה בחברה הישראלית. חלקים בה, מתברר, מוכנים לראות בגרמני בן הדור השני כאדם פגיע, הגם שהדור שלפניו עשה את הנורא מכל. בעת שחלקתי עם שותפיי הגרמנים את הריקושט הזה, הם התקשו להאמין. ואכן, אף ששמעתי מדי פעם תגובות כאלו גם במקומות אחרים בתבל, מעולם לא נתקלתי בכמותן בגרמניה. השאלה 'מדוע החלטתי לספר לאדה?' לא עלתה לא במפגשים ולא בראיונות שערכתי.
אז איך הגרמנים הגיבו לעימות בינך לאדה?
"מבין כל המקומות בהם הוקרן הסרט, בגרמניה היחס לדמותה של אדה היה השלילי ביותר. האם זה מלמד על קבלת הדין, אשמה, בושה, או עמדה אתית מוצקה? קשה לי להחליט. אני מעריך שבגרמניה של היום, אי אפשר להתריס כלפי יהודי שחושף מעשים של נאצי, ודאי לא בפרהסיה.
"לסיכום, יש לי עוד הסבר להזדהות הנרעשת הזאת של לא מעט אנשים (בארץ ובכלל) עם דמותה של אדה. אני אומר זאת מתוך הנחה שהזדהות נוצרת כתוצאה מהשלכת עולמו הפסיכולוגי של הצופה על הדמות שמולו. יותר מכל דמות אחרת בסרט, אדה מייצגת את האימה מן המבט אל העבר, מן הזעזוע שיכול לקרות כשתדע דברים שאינך רוצה להכיר בהם, והיא, מן הסתם, לא האדם היחיד בתבל שחיטוט בעבר של משפחתו מאיים עליו. ההזדהות איתה יכולה ללמד גם על סוג של מנגנון הגנה של מי מהצופים שחושש להביט בעברו הוא ורואה בבקשה הזאת התרסה. אבל בעיני גם הסבר זה אינו מוריד דבר מעוצמתה של המשוואה המפתיעה, על פיה בקרב הקהל בישראל היו קולות שרצו להגן על בתו של הנאצי מפני הבמאי היהודי שבא לחשוף בפניה את עברו של אביה, ואילו בקרב הקהל הגרמני היו קולות שעודדו אותו לעשות זאת.
באופן כללי, האם כל מה שקרה עם הסרט שינה באיזשהו מובן את היחס שלך לגרמניה ולגרמנים?
"המפגש עם השותפים לעשייה ערער אצלי כמה סטיגמות. אני זוכר שכשנכנסתי בפעם הראשונה לאולפן הפוסט פרודקשן בברלין, נדהמתי מכך שאני מרגיש כאילו נכנסתי לאולפן בתל אביב. האווירה במקום ובעיקר הצוות נראה לי ממש תל אביבי. ואולי זה בעצם הפוך אלה התל-אביבים נראים ברלינאים? ויכול להיות שכל זה קשור בכלל לתופעה אחרת: העובדה שערי מטרופולין מפתחות דמיון אחת לשנייה יותר מאשר לשאר הערים במדינה בה הן נמצאות. בכל אופן, במהלך העבודה התברר לי, למשל, שגם גרמנים יכולים לעשות פשלות ושגם הם יכולים להגמיש לוחות זמנים או לשכוח איזה פרט או שניים בדרך. כשזה היה קורה, הייתי צוחק עליהם ואומר 'מה קורה לכם? תתחילו כבר להתנהג כמו גרמנים!'. כלומר, פגשתי התנהלות הרבה יותר משוחררת ויצירתית ממה שחששתי שאפגוש. גיליתי גם משהו מרעיש: הרכבת בגרמניה כבר לא תמיד מגיעה בדיוק בזמן. היו כמה מקרים שהיא ממש איחרה. כשזה קורה בארץ זה בדרך כלל מעצבן אותי, בנסיעות שלי בגרמניה זו הייתה הקלה גדולה".
"הדירה": קטע מהסרט
כיקה, איך התמודדת עם כל הדברים הלא צפויים שקרו עם ההצלחה של הסרט?
"את המהלך הנפשי שעשיתי במהלך שנות העשייה אני יכול לכנות 'חתירה תחת היסודות היקים שלי'. בעצם עשיתי הרבה דברים ש'ילד יקה טוב' לא היה מעז לעשות; שאלתי שאלות אסורות, חשפתי סודות משפחתיים, הרשתי לעצמי לא להיות נחמד לכולם, זנחתי הרבה דברים שתכננתי לטובת דברים שהזדמנו במפתיע. חמש שנות העבודה על הסרט כנראה וחישלו אותי לקראת מסע ההפצה שלו, שאכן קרו בו הרבה דברים בלתי צפויים. דווקא בשלב ההפצה גיליתי שאני נעזר בחלק מהאיכויות היקיות אליהן חונכתי; סבלנות, איפוק, התמדה, יסודיות, עמידה על פרטים, ובמיוחד מבט מפוכח ואולי אף מחויך (כן גם ליקים מתפלק לפעמים חיוך) כלפי המילה או המושג הזה 'הצלחה'".
מה אתה חושב שהסבים שלך היו חושבים על כל זה?
"אני חושב שהם היו גאים בנכד שלהם, וגם אם היו להם השגות על חלק מהתכנים בסרט, הם היו מסוגלים להפריד את התחושות הללו מהערכתם את הצאצא. מובן שזו תשובה היפותטית לחלוטין, שכן אם הם היו יכולים לראות אותו, כלומר היו בחיים, 'הדירה' בכלל לא היה בא לאוויר העולם. זה הפרדוקס איתו יצאתי לדרך: מסע התגליות שלי יכול היה לקרות רק אחרי שסבי וסבתי הלכו שניהם לעולמם. ההעדר הוא שהניע אותי לרצות ולהרהר בחייהם. ואכן, שנים לאחר שנפטרו, אני מרגיש שאני מכיר אותם טוב יותר מאי פעם. וברור שיש להם מקום הרבה יותר מרכזי בחיים שלי".
לקראת סיום: בעיניך, מה העבודה שעוד נותרה לנו, כקהל וכיוצרים, לעשות בכל הקשור לזיכרון השואה? איזה סרט תיעודי בסוגיה, למשל, היית רוצה לראות?
"עבורי, חלק משמעותי ממעשה האמנות הוא ניסיון להוציא עוד חומרים מהלא מודע הפרטי והקולקטיבי אל האור. המסע החשוב בעיני הוא הניסיון לבדוק אם הדברים הבטוחים שאני אוחז בהם הם אכן משענת כזאת יציבה כפי שנדמה לי, או שמשהו אחר מסתתר מאחוריהם. אני חייב להסביר זאת באנקדוטה: לאחר טקס חלוקת הפרסים בפסטיבל טרייבקה, ממש לפני שנה, פנה אלי מייקל מור שהיה בצוות השופטים וסיפר לי כך - בעת שקרא בתוכנייה במה הוא עומד לצפות, פלט בקול: 'אוי לא, שוב פעם השואה'. ואז הוא הוסיף ואמר לי, 'פשוט לא האמנתי שיכול להיות סרט שיספר על הנושא הזה משהו שלא שמעתי, בדרך שלא ראיתי'. אני, כמי שמקורב יותר מאשר מייקל מור לנושא, משוכנע שיכולים להיווצר עוד לא מעט סרטים כאלו, והעובדה שכרגע אין לי מושג מה הם יספרו או באיזו דרך הבמאים יעשו זאת, אינה מערערת לרגע את הביטחון שלי בכך. עבור העם היהודי, מדובר בחוויה כה מעצבת, כה מטלטלת ועם חומרים כה אפלים, שאין לי ספק כי ככל שיעבור הזמן, עוד חומרים שכאלו ילחצו להשתחרר מהלא מודע ולהתנסח בצורה של יצירה חדשה".
לסיכום, השאלה הבלתי נמנעת - האם גם הסרט הבא שלך יטפל בחומרים דומים לאלה שיש ב"הדירה"? האם כבר התחלת לעבוד על פרויקט חדש?
"עוד מעט מסתיימות שנתיים מאז שהסרט יצא, ונדמה לי שלא נחתי לרגע. היו ימים בהם הרגשתי כאילו גל אדיר שוטף אותי כשאני בכלל לא חשבתי שצריך להביא בגד ים. אם היית שואל אותי לפני שבועיים, הייתי מספר לך שהסרט תיכף מגיע לחוף מבטחים ואני אוטוטו פנוי לעזוב אותו ולעבור לפרויקט הבא. אלא שאז הגיעה ההכרזה על המועמדות לאוסקר הגרמני ובעקבותיה הזמנה לכמה הקרנות מיוחדות עד מאוד בגרמניה, כך ששלושה שבועות אחרי הטקס אני שוב חוזר לגרמניה. כבר חודשים מתרוצצים אצלי רעיונות, אבל הניסיון שיש לי משני הפרויקטים האחרונים מלמד אותי שכנראה בסופו של דבר, הסרט הבא שלי לא יהיה אף אחד מהרעיונות שמעסקים אותי כרגע. הוא יצמח ויקבל מקום רק כשאפרד ממש מ'הדירה'".