במשך שנתיים הסתובב הבמאי ארנון גולדפינגר בעולם עם "הקומדיאנטים", סרטו התיעודי המצליח על שבט השחקנים לבית בורשטיין. מן הסתם הוא נדרש לדבר רבות על היצירה במהלך מסעותיו, ואז היכתה בו ההארה: "הבנתי שאני המומחה מספר אחד בתבל למשפחת בורשטיין ויודע עליהם הכל, כולל דברים שהם לא יודעים על עצמם", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות, "ואז הבנתי גם שבעצם, דווקא על המשפחה שלי אני לא יודע כלום. החלטתי שצריך לתקן את זה".
ההזדמנות לעשות זאת הגיעה לפני כחמש שנים, לאחר שסבתו של גולדפינגר נפטרה בשיבה טובה, כשהיא מותירה אחריה דירה עמוסה בכל טוב. הבמאי החליט לתעד את תהליך פינוי הנכס כדי להציג מעט מהדינמיקה ומן ההיסטוריה המשפחתית שלו, ואז גילה את משמעות הביטוי "היזהר במשאלותייך": הרצון שלו לדעת קצת יותר על העבר הוביל אותו למסע חוצה זמנים וארצות ולפרויקט תיעודי מקיף שהתחיל בזמנו ומסתיים רק עתה.
הסיבה לכך היתה שבתוך שלל המסמכים שהותירה הסבתא מאחוריה, התגלה גם קצה חוט שחשף סאגה בל תיאמן, המלמדת לא רק על תולדותיה של משפחת גולדפינגר, אלא בכלל על מורכבות היחסים בין ישראל וגרמניה. כל זה מתועד ב"הדירה", שבהתאם לכך הוא לא רק אחד הסרטים הדוקומנטריים המדהימים שאי פעם הופקו כאן, אלא גם אחת היצירות החשובות ביותר שנעשו בכלל על הקשר המתמשך בין שתי המדינות ושני העמים, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.
כתוצאה מזאת, מעבר לחוויה הרגשית החזקה בזמן הצפייה, כוחו של "הדירה" טמון בעיקר בדיון שהוא מעורר לאחריה. וכך, מספר גולדפינגר על שתי תגובות נפוצות בהקרנות המוקדמות של הסרט, שעולה היום בהפצה מסחרית בסינמטקים של תל אביב ושל ירושלים.
"התגובה השכיחה הראשונה", מגלה גולדפינגר, "היא שאנשים אומרים לי - 'אתה יודע מה עשינו ישר אחרי ההקרנה? הלכנו לסדר את הבית שלנו'. זה כבר מלמד אותך על ההזדהות של הקהל עם הסרט, וזה דבר שקצת הפתיע אותי בהתחלה. אחרי הכל, אני מציג סיפור יוצא דופן, ואתה לא מצפה שאנשים יתחברו כל כך למשהו כזה. אז ברור שהם לא מזדהים עם הסיפור עצמו, אלא רק עם המוטיב המרכזי, של גילוי סודות משפחתיים ושל תהיה על הזהות של עצמך, מה שמוביל אותי לתגובה השכיחה השנייה".
ומה היא?
"עוד דבר שקורה הרבה הוא שאנשים באים ואומרים לי - 'אתה יודע מה, גם אני לא יודע מה סבא שלי עשה'. באחת ההקרנות האחרונות בגרמניה, למשל, הראיתי את הסרט לכל מיני אנשי סאונד וכדומה, ואחד מהם בא ולחץ לי את היד ואמר - 'הר גולדפינגר, גם לי אין מושג מה סבא שלי עשה במלחמה'. אני חושב שהסרט עוזר לפרק משהו שהיה חבוי וטעון אצל הרבה אנשים הרבה זמן, וזאת העובדה שבבית שלהם לא סיפרו על מה שקרה וגם לא דיברו על זה".
אין ספק שהרבה אנשים באמת לא יודעים כמעט כלום על העבר, אבל אתה בטוח שהם בכלל היו רוצים לדעת?
"זה מוביל אותי לוויכוח הכי גדול שהיה על הסרט, וזה על אחת הסצינות הכי חשובות בו - הרגע שבו אני מעמת גרמנייה עם מה שהגילויים על העבר של סבא שלי חשפו לגבי המעללים של אבא שלה. אני הרגשתי שאני צריך לעשות זאת, אבל בהקרנת הניסיון שעשיתי בגרמניה בפני מקומיים וישראלים שמתגוררים שם, היו גם דעות אחרות. לדוגמה, בא אליי המיקס-מן הגרמני ואמר לי: 'עד עכשיו אהבתי אותך, אבל עתה אני שונא אותך'. הטענה שלו היתה שאין לי שום זכות לערער פתאום למישהו זר את הסדר שהוא בנה לו בחיים. הוא שאל איך אני מרשה לעצמי לבוא לשם, לאשה הנחמדה והחביבה הזאת, ולהתפרץ לה ככה עם מידע שהופך את כל מה שידעה על אבא שלה. צופה אחרת, ישראלית שחיה בברלין, אמרה דברים דומים ובצורה עוד יותר מנומקת".
מה היה ההסבר שלה?
"היא באה אליי אחרי ההקרנה ואמרה לי - 'תשמע, אני אפתיע אותך, לא אהבתי את הסצינה המדוברת, ואתה יודע למה? כי עברתי לכאן והתחתנתי עם גרמני, וידענו שסבא שלו היה נאצי. בשבועות שלפני החתונה התלבטנו אם לפתוח את התיקים ולגלות מה בדיוק היה, אבל החלטנו שלא הרי הוא אוהב את סבא שלו כמו שהוא, אז למה לשנות את זה? אני חיה פה, וגרמניה כיפרה מספיק על מה שהיא עשתה. העבר נוכח פה בכל מקום ואי אפשר להתעלם ממנו, אז לא צריך יותר, ואני לא רוצה לפתוח את זה יותר. תגיד לי שאני בת יענה? אז תגיד. אבל ככה אני רוצה לחיות".
אני מניח שהיא לא היחידה בגרמניה שמרגישה כך. אתה יודע, אחרי ההקרנה בפסטיבל ירושלים נרשמה התלהבות גדולה בקרב האמריקאים שהיו שם. הם אמרו שהסרט יזכה להצלחה בכל העולם, אבל היה להם סייג אחד לטענתם, בגרמניה לא ירצו לראות אותו.
"האמת היא שאולי זה נכון, יכול להיות שידירו אותו או יתעלמו ממנו. אני חייב להודות שהמפיק הגרמני של הסרט קצת חושש מזה. אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת, ואני כן חושב שיש פה איזה פתח למבט אחר על התקופה ועל ההשלכות שלה. אני כן סבור שיש פה משהו חדש שיכול למשוך אנשים, גם בגרמניה, ועובדה שבהקרנות המוקדמות היו גם גרמניים רבים שנמשכו לסרט. אבל קיימת סכנה לספוג התעלמות בגרמניה, אין ספק בכך".
תראה כמה הדים מעורר ועוד יכול לעורר הסרט. אם נחזור חמש שנים אחורה, לרגע שהתחלת לצלם, חשבת שמשהו מזה יקרה?
"ממש לא. התוכנית בהתחלה היתה לצלם סרט קצר, ושום דבר לא היה מתוכנן. פגשתי במקרה ברחוב את הצלמת טולי גלאון, ואפילו שלא היה לי כסף לתת לה, היא הסכימה לבוא ולצלם איתי פשוט בגלל שממילא הדירה היתה ליד הגן של הבן שלה, אז הצילומים היו בדרך בין לקחת אותו לשם ולהביא אותו משם. אחר כך, כשפנו אליי קרנות שהכירו אותי מהסרט הקודם והציעו לי להציג את הפרויקט כדי לקבל תמיכה, אמרתי להם - 'אין לי מה להציג, אין פה עוד סרט'. אחר כך ארטה גילו התעניינות ,ודי נבהלתי, כי אמרתי לעצמי שלא יהיה לי מספיק בשר כדי ליצור עניין. גם בשלב קצת מאוחר יותר, כשנדרשתי להכין חוברת על הסרט בשביל לקבל תמיכה מקרן גרמנית, אמרתי לעצמי שכל מה שייצא מזה הוא חוברת זיכרון יפה. זה היה עוד לפני הגילויים, ולא ידעתי כל מה שיקרה".
ואם היו אומרים לך לפני חמש שנים שזה מה שיקרה, מה היית אומר?
"הייתי אומר 'מה פתאום!', בעיקר בגלל שאף פעם לא חשבתי שאתעסק בשואה. תמיד חשבתי שהטריטוריה הזאת לא רלוונטית לחיי, ואחרי שרואים את הסרט ורואים עד כמה היא דווקא כן היתה קשורה אליהם, מבינים באיזה מצב הדחקה הייתי. יותר נכון לומר, באיזה עיוורון חייתי".
איך זה קרה?
"אני חושב שזה מהמצבים האלה שיש לך משהו מול הפנים ואתה לא מבחין בו פשוט כי אין לך את המשקפיים הנכונות. זה לא רק אני. התפיסה של כל המשפחה היתה שאין לנו קשר לשואה. זו הנחת יסוד בלתי אפשרית, ובכל זאת אף אחד במשפחה האינטליגנטית והנורמטיבית הזאת לא ערער עליה, בלתי סבירה סטטיסטית ככל שתהיה. אפילו את יום השואה חווינו באופן טקסי ולאומי, בלי דיבורים או רגשות מיוחדים. איך זה שלא חשבנו שיש משהו מוזר בזה שהסבים שלנו נוסעים כל שנה לגרמניה? כי חשבנו שהם עזבו אותה בזמן, ועכשיו חוזרים לשם אחרי שהשטח נרגע, ואין בזה משהו לא טבעי. אולי הדוגמה הכי טובה לכך שקבלתי את גרמניה כמובן מאליו היתה שב-1974, בזמן שכולם עודדו את הולנד בגמר המונדיאל, אני הייתי היחיד בשכונה שאהד את גרמניה, וזה עוד אחרי הטבח במינכן. החברים אז רצו להרוג אותי, אבל מבחינתי האהדה לגרמניה היתה משהו בלתי נשלט שעבר בגנים, ובכלל לא תהיתי לגביו. רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, התחלתי להבין שהיו אצלנו דברים מוזרים".
עוד משהו שהסבים שלך הורישו לך זה את הייקיות, ובאמת אתה מודה שגם בעשייה הקולנועית שלך מאז ומתמיד היית יקה פוץ ודקדקן. אז איך טיפוס כזה מתמודד עם כל כך הרבה תהפוכות במהלך העבודה?
"ברמה האמנותית זה היה דבר מקסים, כי הרי אם המציאות מנצחת את כל מה שחשבת ותיכננת, זה ניצחון גדול לתעודה. אבל ברמה האישית, כייקה פוץ, זה באמת לא התאים לי. בעצם, משלבים מוקדמים ביותר של הסרט, ההתפתחויות שינו את כל מה שחשבתי לעשות, ובגלל האישיות שלי, כל תפנית כזאת היתה משבר בשבילי. באופן אירוני, זה באמת הסרט הכי לא יקי-פוצי על הדמויות הכי כן יקי פוציות, ויכול להיות שהייתי צריך את זה. אולי נמשכתי לסרט הזה כדי להילחם בתכונה הזאת שלי. במשך חמש שנים, המציאות שוב ושוב סטרה על פניי ועל הנטייה שלי להיצמד לתוכניות. זה טלטל אותי, ואולי הייתי זקוק לטלטול הזה".
אז מבחינתך אתה יודע איך להרגיש לגבי "הדירה", אבל במידה וסבתא שלך יכולה לראות אותנו מהשמים, מה אתה חושב שהיא אומרת על הסרט?
"זאת שאלה שאני כל הזמן מתחבט בה. מצד אחד, אני אומר לעצמי - אם היא לא רצתה שנגלה מה שקרה, למה היא לא העיפה את הדברים מהבית? היה לי די והותר זמן להיפרע מהם. ואולי גם אפשר להגיד שהיה בה משהו לא מודע שרצה שנגלה את זה ברבות הימים? מצד אחר, אני מניח שאם היא היתה רוצה שאגלה, היא פשוט היתה מספרת לי, ויכול להיות גם שהיא השאירה את כל המסמכים האלה שם מתוך עייפות ושכחה והרגל, ולא בגלל איזו כוונה מודעת או לא מודעת. אי אפשר לדעת. אולי היא לא היתה יכולה להתמודד עם זה, אולי היא לא חשבה שזה נכון לערב אותנו. הכל יכול להיות. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני חושב שזה התפקיד שלי במשפחת גולדפינגר, לעשות סרטים כאלה, ובני המשפחה מקבלים את זה. בסיכומו של דבר, מעל הכל אני מקווה שהסבים שלי לא כועסים עליי".