באחד מערבי חמישי, אולם המיוזיק הול בבוורלי הילס היה די ריק. הקדמתי בשעה להקרנת 22:00 של "לוויתן". נכנסתי פנימה במחשבה שאני עומד לצפות בסרט תעודה פואטי על חייהם של דייגים במעמקי הים.
לפני הסרט ישבתי בלובי וקראתי את "חיים נוספים: למה משחקי וידאו חשובים". בנקודה מסוימת הסתער פנימה קהל עצום של נשים ישראליות שהצליח להכניע את דאפט פאנק, שזלגו מהאוזניות שלי. בטח היתה הקרנה מיוחדת. רק אז שמתי לב לפוסטר של פסטיבל הסרטים היהודי בלוס אנג'לס, שהציג שורה של כיסאות במאים מסודרים כמו מגן דוד.
שותפתי לצפייה הגיעה ב-22:00. נכנסנו לאולם הריק והתיישבנו מאחור, כי אני תמיד יושב מאחור. הסרט התחיל בציטוט כבד משקל, כראוי, מספר איוב, משהו על תהום וריקבון. זה כבר מצא חן בעיני.
אני המעריץ הכי גדול של "מובי דיק" אי פעם, והנה סרט שמגיע עם יומרות ברמה תנ"כית בזמן שהוא מתעד חיי דייגים, וכל זה בלי למצמץ. זה הרמן מלוויל של ימינו, לפחות בקטעים הלא סיפוריים שמתייחסים לציידים/לווייתנים דרך תיאורים ישירים ועובדות.
אחד ההיבטים המרשימים בסרט הוא עבודת המצלמה שלו. לא בדקתי איך צילמו אותו, אבל נראה כאילו חיברו כמה מצלמות גו-פרו קטנות לכל חלק של הספינה, כולל לראשים של הדייגים, לרשתות הדייג ואולי אפילו לשחפים (הניחוש שלי הוא שהם לא באמת עשו את זה, אבל ככה זה נראה). הסרט מתחיל בחושך מוחלט ואז עובר באופן הדרגתי לסקירה תזזיתית של הסביבה, מעל ומתחת למים, מעל ומתחת לסיפון. השוטים הראשונים בטח צולמו במצלמה שהיתה מחוברת לאחד הדייגים, בגלל שהתמונה קופצת בתנועות מהירות ומכוונות כשמושכים את הרשתות לספינה.
ואז אנחנו רואים את המשיכה. זה עצום וגרוטסקי ויפהפה. והדיוק והשגרתיות והקלות שבהם הדייגים מתחילים להתארגן, חותכים ועורפים את הדג מהפנטים. זה בית המטבחיים של הים, אבל בצורה משונה הוא לא הופך אותך לצמחוני-אינסטנט כמו בתי מטבחיים של בקר או תיעוד של מפעל נקניקים. זה פחות דומה ל"הג'ונגל" ויותר דומה לייצוג המהפנט של אחאב והצוות המיתי שלו. שימו לב לסיגריות. אחד הגברים מצית שתיים בבת אחת, ומעביר אחת לחברו מצולק הפנים. הם נותנים לסיגריות להיטלטל ולהתנודד בקצות הפה שלהם בזמן שהם חותכים וקורעים, חותכים וקורעים. הם תופסים את הדברים החלקלקים ומזוגגי העיניים שבתוך הדלי, ואז חותכים וקוצצים, ונותנים לראשים ההמומים שלהם ליפול על הסיפון.
מאוחר יותר נראה את בני הזונות גדולי העיניים האלה על רצפת הספינה רק את הראשים בזמן שהים זועם דרך הפתח שברקע. אנחנו יושבים עם הראשים האלה בזמן שהסירה מוטחת ומתנודדת בגלים הכבירים, הראשים מתנגשים אחד בשני, ואיכשהו אפשר לבהות בנביאים הדוממים האלה, משום מה זה קל יותר כי זה ראש של דג, צעצוע של חתול ותו לא. ואז עוברים שוב אל הרקע וחוזרים אל הים הפראי.
דגים מתים. יותר רומנטי מפרות מתות. האם זה בגלל שאיבדנו רגישות כלפי דגים מתים? יש מסעדות שמגישות אותם שלמים, ויש כמה "צמחונים" (ד?ג?נים?) שאין להם בעיה לאכול דגים. דגים מתים, משום מה, אינם מאיימים או מגעילים כמו דברים מתים אחרים שאנחנו אוכלים. חבילות קטנות של אוכל צף שצריך פשוט לשלוף מהאוקיינוס, מהמרחב העצום והבלתי נראה הזה. אבל כשאנחנו עדים לגודלם העצום של הכלים האלה, הלווייתנים מעשי ידי אדם שמושכים את הטרף שלהם מהים וממלאים ספינות שלמות, נותר רק לתהות: כמה כאלה עוד נותרו? כמה כאלה כבר יכולים להיוותר?
יש כמה צילומים (חיברו את המצלמה למנוף?) שצוללים מתחת למים לפני שהם נמשכים גבוה אל האוויר ומעל להק שחפים. כאילו, ווט דה פאק? איך השיגו יוצרי הסרט את השירה הצרופה הזאת? יותר מכל דבר אחר, הסרט הזה מדגים את אמנות השירה בלי מילים, אמנות השירה דרך דימויים, האמנות שבלקחת את החיים האמיתיים, למסגר ולהנגיד אותם בצורה כזאת שהיא הופכת לגדולה יותר מכל דמיון. אמנות שמציבה מראה מול הטבע, אבל המראה הזאת מגיעה מפארק שעשועים כלשהו, והעיוותים שלה חושפים אמת עמוקה יותר.
שותפתי לצפייה אמרה שהיא קיבלה מחלת ים מצפייה בכל הדברים הרועדים האלה, כל הטלטלות הימיות. אני, מנגד, רציתי עוד סיבוב. "לווייתן" הוא המקום שאליו צריכים יוצרי סרטי תעודה לשאוף אם הם רוצים ליצור אמנות. הטלוויזיה בולעת היום כל כך הרבה פורמטים, והתפריט מדי ערב מציע חבורה של נהגי משאיות שנוסעים על כבישים מכוסי קרח, או משפחת ציידים שעושה את הקטע שלה ומצליחה להצחיק תוך כדי. אבל רק כשסרט טורח לעשות עבודה תינוקית שכזאת, נחשפים פרטי-הפרטים החשובים. במקרה הזה התוצאה מרגישה מלכותית, או מחרידה, כמו משהו שיצא מהתנ"ך. התיעוד הופך לאפוס.
אלו הם החיים. אדם נגד טבע. מכונות האדם. שליטת האדם בפלנטה. הרס האדם את הפלנטה. האדם מביא על עצמו את האפוקליפסה. אבל זה גם יפה. בעבר תהיתי איך ניתן יהיה לשחזר את הגדולה והאימה של "מובי דיק" בסרט או בכל מדיום אחר, בעיקר בגלל שציד לווייתנים נחשב היום לאחד הפשעים הסביבתיים הגדולים ביותר בעולם. ובכן, הנה זה פה: האדם שולט בימים ובעולם, עושה דברים איומים, דברים אמיתיים, דברים בלתי אפשריים. בגלל שאנחנו בני אדם. אנחנו צריכים לשרוד. ולכבוש.