אתם יודעים איך נראה סרט של מייקל ביי: כמו גיליון של מגזין גברים שמוקרן על מסך גדול. גברים שריריים משומנים, מכוניות נוצצות שנראות כמו פרסומת ובחורות בביקיני מצולמות כמו בפורנו לא כל כך רך, בתוספת הליקופטרים בשקיעה, פיצוצים ודגלי אמריקה מתנופפים בהילוך איטי. והכל מזווית נמוכה, בהילוך איטי ובצבעים זוהרים: לאנשים יש עור כתום זרחני, כאילו הגבירו את רווית הצבע במאתיים אחוז או שהם ספגו מנת יתר של קרינה. ואתה צופה בדברים האלה, וחושב, לעזאזל, מי הקהל של הטימטום הזה? ילדים בני שלוש שחייבים צבעים של סוכריות כדי לשמור על עניין? טינייג'רים חרמנים שלא יודעים איך לעקוף את חסימת הפורנו במחשב שלהם? פטריוטים אידיוטים, שגומרים מלראות דגל אמריקה?
"רווח וכאב" נראה בדיוק ככה: פטריוטיות ואמריקה וישבנים והכל מצולם כמו סרט פורנו. אבל יש הבדל אחד: הפעם יש לכך סיבה. הסרט כולו מצולם מנקודת המבט של אותם האנשים: פטריוטים אידיוטים. ילדים מגודלים שחושבים שהחיים הם סרט אקשן ושואפים לחיות בסרט פורנו. וכשהסגנון האופייני של ביי מוצג כסאטירה, כבדיחה על חשבון אנשים שזו הצורה שבה הם רואים את העולם, פתאום הוא הגיוני לגמרי. ברור שזה מוגזם, ברור שזה ילדותי זאת בדיחה! במילים אחרות, מייקל ביי עשה סרט על הקהל שלו. אלמלא הסרט היה מתרחש ב-1994, שנה לפני שביי ביים את "בחורים רעים", הוא היה הבמאי החביב על כל גיבורי הסרט. וכדי שלא תהיה שום טעות לגבי מידת ההערכה של ביי לקהל הנאמן שלו, הוא מבהיר את זה באופן חד משמעי ומפורש: מדובר במפגרים. אנשים חסרי מוסר וחסרי ערך, אבל יותר מכל, טיפשים בקנה מידה בינלאומי. חובבי "רובוטריקים" יקרים, אנא קחו לתשומת לבכם: זה מה שמייקל ביי חושב עליכם.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי לחלוטין של דניאל לוגו (מארק וולברג), מאמן כושר במיאמי, בעל נפח שרירים מרשים ונפח מוח קצת פחות, שחולם על יותר. החלום האמריקאי, וגם גורו שיפור-עצמי נאלח, הבטיחו לו שהוא יוכל להשיג כל מה שירצה אם רק ינסה, אבל קרתה כנראה איזו תקלה, כי הוא לא השיג כל מה שרצה. ומה הוא בכלל רוצה? השאיפות שלו צנועות: להיות עשיר מאוד ומוקף בכוסיות. אז לוגו רואה את עצמו, בשם החירות, הצדק והדרך האמריקאית, זכאי ואף מחויב לעשות כל מה שרק אפשר כדי להגשים את חלומו, וזה כולל חטיפה, עינויים, ואם יהיה צורך, גם רצח. לעזרתו הוא מגייס שני חברים מנופחים בפני עצמם אנתוני מקי, הזקוק לכסף כדי לממן החייאה לאיברים מסוימים בגופו שהסטרואידים עשו בהם שמות, ודוויין ג'ונסון, אסיר משוחרר ההולך בדרכי ג'יזס, ונראה יותר ויותר דומה לענק הירוק בכל סרט שבו הוא משתתף. התכנית: לבחור איזה איל-הון מקומי, טיפוס מגעיל שממילא אף אחד לא ירגיש בחסרונו, להעלים אותו ולהכריח אותו בטוב או ברע לחתום על מסמך שיעביר לידי החבורה את כל רכושו. תכנית כל כך פשוטה שהיא לא יכולה להיכשל.
מעבריין לכוכב הוליוודי - ראיון עם מארק וולברג
בקיצור, זאת קומדיה על פושעים מטומטמים רק עם התזכורת המתמדת לכך שהסיפור הכל כך מופרך הזה קרה באמת, מה שהופך כל טעות וכל תאונה לעוד יותר לא תיאמן. הגיבורים הם, כמובן, אנשים נוראיים. הם מייצגים את החברה האמריקאית שבה עקרונות כמו "תאמין בעצמך ותצליח!" מפומפמים בכזאת אינטנסיביות שהם קוברים מתחתם עקרונות אחרים, גם הם חשובים למדי, כמו "לא תרצח". אלא מה, הם ממש חמודים בטמטום שלהם. מארק וולברג ודוויין "דה רוק" ג'ונסון אינם שחקנים דגולים, אבל לגלם אהבלים חביבים ומשעשעים את זה הם עושים ללא רבב. אם יש בעיה בהופעות שלהם, היא שהם חביבים מדי: סביר שהאנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הסיפור לא היו נחמדים בכלל.
לחובתו של הסרט, הסיפור לא לגמרי מהודק, אבל בכך אפשר להאשים את המציאות. אחרי ששני-שליש מהסרט עברו, אפשר לומר שהסיפור העיקרי החטיפה ומה שקרה בעקבותיה - הסתיים, ועכשיו רק הגיע הזמן לאקורד הסיום וללכת הביתה. אבל אז פתאום הוא מתחיל מחדש, בעוד סיבוב של אלימות וטיפשות. זה מוסיף עוד כמה רגעים לא ייאמנו של "כן, זה באמת קרה", אבל מתחיל לעייף.
באופן מוזר, "כאב ורווח" מתיישב בול כחלק מטרילוגיה של סרטים שיצאו השנה, יחד עם "ספרינג ברייקרס" ו"בלינג רינג". כל שלושת הסרטים, שיצאו כולם בחודשים האחרונים, עוסקים באמריקאים ריקניים, חומרניים וחסרי מוסר, שמידרדרים לפשע או אולי תיאור מדויק יותר יהיה: רצים בחדווה וברצון אל תוך הפשע - מסתבכים, נתקעים, ולא לומדים מזה שום דבר. כמו "ספרינג ברייקרס", הסרט מתרחש בפלורידה, שאיכשהו הפכה לבירת הריקבון האמריקאי; כמו "בלינג רינג", הוא מבוסס על מאמרים במגזין שתיעד פרשת פשע מופרעת אך אמיתית. הנקודה שבה "רווח וכאב" נבדל משני הסרטים האחרים בטרילוגיה היא שהוא היחיד מבין השלושה שאינו משעמם רצח. הוא לא רק מתנשא על גיבוריו רפי השכל אלא גם נותן לנו להיות קצת בעדם, ובדרך הוא מבדר ומצחיק. וכן, זה אומר שמייקל ביי דומה לסופיה קופולה, רק טוב יותר. זה סרט מגעיל ומעולה.