התלונה הנפוצה ביותר על בלוקבאסטרים הוליוודיים היא שהם חוזרים על עצמם. שוב אנחנו רואים את אותם סיפורים, אותם קלישאות, אותם גיבורים מביסים את אותם נבלים, רק בשמות שונים. מפליא שדווקא "קצה המחר" סרט שכל מהותו הוא לעשות אותו אותו הדבר, שוב ושוב ושוב הוא הדבר הכי מקורי, מרענן וכיפי הקיץ הזה.
כמובן, מקוריות היא עניין מאוד יחסי. ספק אם תמצאו ביקורת אחת על הסרט שלא מזכירה את "לקום אתמול בבוקר" או קוראת לסרט "לקום אתמול בבוקר פוגש את גברים בחלל" וזה פשוט משום שהתיאור הזה הוא מדויק. ב"לקום אתמול בבוקר", ביל מוריי מתעורר בבוקר הגרוע ביותר בחייו, וכשהיום מסתיים, מתעורר שוב באותו בוקר, וכך נאלץ לחיות את אותו היום עשרות (אם לא אלפי) פעמים. "קצה המחר" עושה את אותו הדבר בדיוק אבל מוסיף מלחמה בחייזרים. "קצה המחר" בהחלט שואל רעיונות מ"לקום אתמול בבוקר", אבל באופן מאוד הולם, הוא מוכיח שלעשות את אותו הדבר לא חייב להיות דבר רע אם רק עושים את זה טוב.
כדור הארץ נמצא תחת פלישת חייזרים משונים, שנראים כמו הכלאה בין זאב ערבות לבין הסנטינלים מ"מטריקס". אירופה נמצאת תחת הכיבוש הזר, והפתרון של כוחות הברית הוא הנחתה של כוחות מאסיביים על חוף ים בצרפת. משום מה, את הדז'ה-וו ההיסטורי שכל זה מעלה, אף אחד לא מזכיר. אלפי חיילים אנושיים, לבושים בשיריון-קרב שהופך כל אחד מהם לטנק מהלך, נוחתים על החוף ונטבחים באכזריות, כי החייזרים ידעו שאנחנו באים והיו מוכנים לקראתנו. אחד מהחיילים האנושיים הוא טום קרוז, מי שהיה קצין בכיר בדובר צבא ההגנה לכדור הארץ, אבל הורד לדרגת טוראי באשמת היותו פוץ יהיר. הוא לוחם גרוע מאוד, לכן באופן לא מפתיע, הוא נהרג.
לשמחתו או לצערו של קרוז, הוא מגלה שיש חיים אחרי המוות, ושהם דומים להפליא לחיים שלפניהם למעשה, זהים לחלוטין ליום-וחצי האחרונים בחייו, שאותם הוא בילה צועק ומבוהל בתוך חליפת השיריון שלו. הוא נוחת שוב על החוף, נהרג שוב, וחוזר שוב לתחילת הלופ, חי, מת וחי. סיפורו של חייל שחווה שוב ושוב את מותו נשמע כמו סיוט אנטי-מלחמתי, אבל כאן מגיע החלק המפתיע: "קצה המחר" הוא ממש כיף.
האקשן החייזרי מרשים, חליפות השיריון מגניבות ביותר, סצנת הנחיתה על החוף (שממלאת חלק גדול מהסרט, מסיבות מובנות) היא גירסה מד"בית יפהפיה של "להציל את טוראי ראיין". אבל יותר חשוב מזה האופן שבו הסרט מנצל את מכניקת המסע-בזמן הפשוטה שלו עד לקצה. כמו כל סרט שכולל מסע בזמן, גם כאן אפשר למצוא חורים ובעיות, אבל הסרט קובע את החוקים מוקדם, ומציית להם בהמשך. כמו מריו בשעתו, קרוז צריך ללמוד בעל פה את פרטי הסביבה כדי שבפעם הבאה שבה הוא מת, הוא יצליח להגיע קצת יותר רחוק אבל הסרט חכם מספיק כדי לא להראות לנו אותו מנסה את אותה הרמה מאה פעם, אלא מאלץ אותו לשנות מסלול ולנסות להעביר את יומו בדרכים שונות. בין לבין, העובדה שקרוז מת וחוזר לחיים שוב ושוב מאפשרת לסרט גם רגעים של הומור שחור משובח.
טום קרוז הוא האתגר הגדול של הסרט הזה: אומרים שהוא נחשב לכוכב קולנוע, אבל נדמה שכיום יש יותר אנשים שיימנעו מלצפות בסרט משום שטום קרוז מופיע בו מאשר כאלה שיגיעו אליו מאותה הסיבה בדיוק. האיש הזחוח, המרוצה מעצמו, כוכב האקשן בעל השיער המושלם הוא פשוט נמאס. אבל "קצה המחר" מנצל בחכמה את האינסטינקט האנטי-קרוזי לטובתו. קרוז מתחיל את הסרט כאותו מושלם וזחוח, אבל מיד נזרק ישר לתחתית וצריך לפלס דרך מחדש למעלה. קרוז מופיע פה כפי שלא ראינו אותו מזמן: פחדן, אופורטוניסט, היסטרי, חסר יכולת. עד שהוא יצליח לפלס לעצמו שוב דרך למעלה, יהיה לנו כבר זמן לחזור ולסמפט אותו. חוץ מזה, אם אתם ממתעבי קרוז, קחו בחשבון שהסרט הזה יעניק לכם פינוק נדיר: לראות אותו מת. עשרות פעמים.
אז אם טום קרוז הוא לא כוכב האקשן בסרט הזה, מי כן? תשובה: אמילי בלאנט. היא מגלמת חיילת-על, שהיא כל מה שקרוז אינו - בין השאר, חזקה ואמיצה. ומלבד שיריון ההיי-טק והנשק החם סוחבת איתה גם חרב ענקית, לא ברור למה, אבל מה זה משנה, זה מגניב. וזה לא אחד מאותם סרטים שמציגים דמות נשית "חזקה" רק כדי להחליש אותה, ולתת לגיבור להציל אותה: אמילי בלאנט נשארת באד-אס עד הסוף.
יכול להיות שעם עוד קצת שיוף, "קצה המחר" היה יכול להיות יצירת מופת אמיתית. הוא לא כזה: בעלילה יש חורים שאינם קשורים למסעות בזמן, החייזרים נשארים בלתי מוסברים לאורך הסרט כולו, והפשע הגדול ביותר דווקא לקראת השיא, הסרט שוכח מהרפטטיביות שלו ושוקע לתוך נורמות של סרט פעולה סטנדרטי. אבל זה סרט מדע בדיוני כיפי נורא, כתוב חכם, ולא מצריך את כיבוי המוח בכניסה. עם כל הכבוד לניסיונות מצד ה"אקס-מן" ו"גודזילה", "קצה המחר" הוא הסרט הטוב ביותר של הקיץ הנוכחי עד להודעה חדשה.
האם תצפו ב"קצה המחר"? ספרו לנו בפייסבוק