הדבר היחיד שיותר גרוע מסרט מגויס הוא סרט מגויס למטרה שלא מעניינת אותך, לכאן או לכאן. "גרייס ממונקו" הוא סרט כזה. לכאורה מדובר בביוגרפיה הוליוודית-אגדתית על גרייס קלי, כוכבת הקולנוע שהפכה לנסיכה לכל דבר כשהתחתנה עם הנסיך רנייה השלישי, שליט מונקו. אבל במהרה מתברר שבמקום לעסוק בזוהר ההוליוודי או בעמקי נפשה של אישה שנאלצה לשחק תפקיד של נסיכה, הסרט עוסק במדיניות מיסוי. ממש כך. מתברר שהסרט כל כולו הוא למעשה תשדיר שירות למען זכותה של מונקו להעניק לעשירי העולם את הזכות להתחמק מתשלום מיסים. מרתק, לא?
מונקו היא עיר לחוף צרפת, שצירוף כלשהו של נסיבות ואינטרסים איפשר לה להחזיק עד עצם היום הזה במעמד של מדינה עצמאית. למונקו, כמובן, אין שום יכולת קיום כמדינה עצמאית; השאלה איך זה שהיא בכל זאת קיימת ומוגדרת כמדינה-עלק מעולם לא הטרידה אותי, אבל אחרי צפייה ב"גרייס ממונקו" נדמה לי שהבנתי את התשובה הדבר שיש למונקו להציע לעולם הוא מקלט מס. חברות ענק נרשמות במונקו, נהנות מאחוזי המס הזערוריים. ב-1962, מתברר, התעורר איזה משבר כשממשלת צרפת שמה לב שיש בתחומה עיר שכל מה שיש לה להציע לעולם זה הזדמנות לטייקונים להתחמק מתשלום חובם לחברה. המשבר איים על עצם המשך עלק-קיומה העצמאי של מונקו כמדינה. כל זה אולי יהפוך את הסרט ללהיט בכנסים של פקידי שומה, אבל נדמה לי שזה לא בדיוק הנושא המרכזי שרובנו היינו מעדיפים להתמקד בו בחייה של גרייס קלי.
בעוד המשבר מתרחש, הנסיכה גרייס הסתובבה בארמון חסרת מנוחה ותהתה האם עשתה טעות כשוויתרה על הקריירה שלה לטובת הפיכה לאטרקציה תיירותית. בסופו של דבר היא נרתמה בכל נפשה להגנה על מולדתה החדשה, והצליחה לבדה, באמצעות החן והדיפלומטיה בלבד להביס את כוחות השחור הצרפתיים (ספוילר: מונקו קיימת גם היום). פרט מעניין בנוגע לסיפור הזה: הוא שקרי לחלוטין, כמו שעיון של חצי דקה בויקיפדיה יגלה.
אז מה הקטע? למה לעשות סרט על גרייס קלי ולהפוך אותו לסרט על ענייני מיסים? ניחוש מלומד: קצת חפירה בין המפיקים-בפועל של הסרט תגלה לפחות טייקון אחד בעל השקעות במונקו, שהחליט שהדרך הטובה ביותר לשמור על מעמדה של העיר הוא להשקיע 30 מיליון דולר בהפקת תשדיר שירות יוקרתי למען מדיניות המס של העיר-מדינה, שאפילו יוקרן בפסטיבל קאן. הון-שלטון-סרטון. קשה למצוא סיבה טובה יותר לקיומו של הסרט הזה. הכסף יכול לקנות הרבה: למשל, את ניקול קידמן, כוכבת הוליוודית ראויה שנראית כאן כמו חיקוי של עצמה, בובת ברבי עם שמלות ותסרוקות יפות שפועלת על אוטומט. או את הבמאי אוליביה דהאן, שהראה כבר שהוא יודע לעשות ביוגרפיות כמו שצריך ב"החיים בורוד" על חייה של אדית פיאף, וכאן כאילו שכח כל מה שידע.
הסרט עושה קולות של ביוגרפיה הוליוודית קלאסית בלי להציע שום דבר כדי לגבות את היומרה, ונע על אדים של קלישאות: אפשר לעשות משחק שתיה מכל הפעמים שבהם נאמר לגרייס בסרט שעליה "לשחק את תפקיד הנסיכה". קידמן עושה את קטע ה"הו-אני-עשירה-אך-חיי-ריקים-מתוכן" שמתאים לסרטוני הולמרק על אנשים שעושר-עודף הוא הבעיה הגדולה ביותר שלהם בחיים, כשבמקביל משבר המיסוי מתנהל כמו מין סרט מתח צולע, כשבכל פעם מתברר שדמות אחרת שעד עכשיו לא שמנו לב אפילו לקיומה היא למעשה בוגדת בשירות ממשלת צרפת המרושעת, למרבה חוסר האיכפתיות. עומק הדמויות והעלילה הוא כמו באופרת סבון יומית, והכוונה שמאחוריו כמו של הפרסומות שבאמצע אופרת הסבון.
האם תצפו ב"גרייס ממונקו"? ספרו לנו בפייסבוק
"דאבל טייק": יובל מנדלסון וריקי בליך מדברים על קולנוע בוואלה! תרבות