"אפס ביחסי אנוש", סרט ישראלי חדש שיצא השבוע למסכים אחרי זכייה בפסטיבל טרייבקה, הוא קודם כל שיעור חשוב בפוליטיקה של הקהל. רוב הסרטים הישראליים שמופקים מדי שנה, טובים כרעים, בוחרים לעסוק בנושאים שאינם נתפסים על-ידי הקהל הרחב כמעוררי עניין. דרמות יחסים קאמריות, סיפורים נוקבים על משפחות הרוסות בפריפריה, משלים פוליטיים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרפתקאות אסתטיות שתקניות כל אלה חומקים מתחת לרדאר של צופה מהשורה ומצליחים למשוך לבתי קולנוע רק גרעין מצומצם של אוהדי יצירה מקורית. מצד שני, מדי פעם מגיע סרט שיוצר לפתע נחשול של צופים נלהבים המפוצצים את האולמות ואפילו מוחאים כפיים בסוף. זה מה שקרה לאחרונה עם "מפריח היונים" של נסים דיין וזה מה שקרה עד עכשיו עם "אפס ביחסי אנוש". אז מה המסקנה? כנראה שאם אתה מעוניין למשוך הרבה קהל לבתי הקולנוע, ראוי שתבחר נושא שמעניין הרבה קהל. סביר להניח שאם הסרט שלך, שעוסק בנושא שמעניין הרבה קהל, יהיה טוב במידה כזאת או אחרת הוא יהפוך לסיפור הצלחה. לא שכמות קהל או הצלחה קופתית הן מדד לאיכות, אבל אם המטרה היא משיכת צופים לבתי הקולנוע, יש דרכים פשוטות למדי לעשות זאת. "אפס ביחסי אנוש" הוא דוגמה מצוינת לכך.
הסרט, עבודת ביכורים באורך מלא של טליה לביא, עוסק בעולמן המצחיק והעצוב של חיילות, המשרתות כפקידות בבסיס צבאי מרוחק בדרום הארץ. כבר לפני תשע שנים לביא טיפלה בנושא בסרט הגמר הקצר ועטור השבחים שלה "חיילת בודדה" (שניתן לראות במלואו ביוטיוב) וכעת מגיעה הגרסה הארוכה והלא פחות משובחת. אין ספק, שהבחירה בנושא שאוטומטית מחזיר חלק ניכר מהקהל לימים הכואבים אך הבלתי נשכחים של השירות הצבאי, היא הסיבה מספר אחת לכך שקשה היה להשיג כרטיס לסרט הזה בהקרנות הטרום בכורה וסביר להניח שההצלחה הזאת תימשך. אין ספק גם שלביא יצרה סרט מהנה, משעשע מאוד, עם דמויות מעוצבות היטב, מבנה סיפורי מתוחכם וגם מידה של עומק.
הסרט מתמקד בדמויותיהן של כמה פקידות שלישות מתוסכלות, שתפקידיהן המאתגרים נעים בין גריסה, מיון דואר, תיוק ונקיון. דפי (נלי תגר) עושה הכל כדי להגשים את חלומה לשרת בקריה. זהר (דאנה איבגי, שכיכבה גם בסרט הקצר של לביא) מעבירה את הזמן בשבירת שיאים בשולה מוקשים ובין לבין מנסה לאבד את בתוליה. אירנה (תמרה קליינגון) היא תולעת הספרים הרוסיה המתנשאת, שיודעת הכל יותר טוב מכולן עד לטלטלה מפתיעה שהיא עוברת. ויש גם את רמה המפקדת (שני קליין) שחולמת על קידום צבאי אך חשה שהפקודות שלה פוגעות בסיכוייה. כל אלו ועוד כמה וכמה דמויות משנה חביבות יוצרות על המסך מציאות בדיונית כובשת, אמינה רוב הזמן ונוגעת ללב. הדמויות בסרט מעוצבות היטב, ומהוות את המרכז הרגשי שלו. אכפת לנו מהן, ואנחנו הולכים איתן באש ובמים.
הדמויות של הסרט, שמגולמות על-ידי כמה מהשחקניות הצעירות הטובות של התקופה, הן בסופו של דבר הצד החזק שלו. על אף שהעלילה לא חסרה הברקות כמו לדוגמה בכל הנוגע למבנה המשולש המתוחכם שלו היא לא תמיד מצליחה לשמור על איזון בין הריאליסטי והמופרך, וגם בין הקומי לטרגי. מבלי ליפול למלכודת הספוילרים, אפשר לומר שלמרות העובדה שהטון השולט ב"אפס ביחסי אנוש" הוא קומי, יש בו גם סצנות קשות למדי, שיותירו אתכם בסופו עם משקע לא מאוד נעים, שלאו דווקא ציפיתם לו בסרט שמשווק לקהל כקומדיה. גם גלישתו של הסרט לפסים סוריאליסטיים בכמה סצנות מפתח פוגמת במידה מסוימת במארג הריאליסטי המקסים שלו, ויוצרות תחושה של חוסר אחידות. נראה שבניגוד ל"גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה", הקומדיות הצבאיות הגדולות שהסרט מתכתב איתן, סרט ישראלי עכשווי אינו יכול להרשות לעצמו להתמסר לקהל לחלוטין והוא זקוק לשריטה הקטנה, כדי למנוע מאיתנו ליהנות עד הסוף. עדיין, אין ספק שהקהל בכל זאת הולך ליהנות לא מעט מ"אפס ביחסי אנוש".
דאבל טייק: ריקי בליך ויובל מנדלסון מדברים על "אפס ביחסי אנוש"