של מי היה הרעיון להפיץ את הסרט החדש של פול האגיס בצמוד להגעתו לארץ? אולי הכוונה היתה שהדיווחים על הביקור יעזרו לקדם את הסרט, אבל התוצאה הבלתי נמנעת היא חמורה הרבה יותר אנשים שראו את הסרט עומדים להסתובב בירושלים בפחד שמא ייתקלו, במקרה, בפול האגיס מאחורי איזו פינה. אם הם לא ייזהרו, עלולה להיקשר ביניהם שיחה. הוא עלול אפילו לשאול "אז, מה חשבתם על הסרט החדש שלי?", וזה כבר פשוט לא נעים. במקרה כזה לישראלים האומללים נותר רק למלמל "נו ספיק אינגליש" או "אה, נורא אהבתי את 'מיליון דולר בייבי'" ולהתפוגג.
האגיס, תסריטאי ותיק ומצליח ("קזינו רויאל", "מיליון דולר בייבי", "מכתבים מאיוו ג'ימה") שהפך גם לבמאי מצליח ("התרסקות" זוכה האוסקר, "בעמק האלה") הגיע עם "גוף שלישי" לשלב בקריירה שאנשים שבדרך כלל מוחקים מהפילמוגרפיה ומשתדלים לשכוח שהתקיים אי פעם. הסרט הזה לא סתם רע הוא הסוג הגרוע ביותר של רע: יומרני, נפוח, כבד, מלא חשיבות עצמית ומגוחך.
כמו "התרסקות", גם "גוף שלישי" בנוי מכמה סיפורים שונים שמסופרים לסירוגין. הפעם הם גם מתרחשים במקומות שונים בעולם ניו יורק, פריז ואיטליה אשר בכל זאת זולגים זה לתוך זה בדרכים סבירות יותר או פחות. הקאסט של "גוף שלישי" עמוס בכוכבים: ליאם ניסן הוא סופר מתוסכל שמאוהב או שלא בבת חסותו אליביה וויילד בעוד הוא מתמודד עם הפרידה מאשתו קים בייסינגר, מילה קוניס נאבקת על חסות על בנה, שאותו כמעט הרגה או שלא, מול בעלה לשעבר ג'יימס פרנקו ובינתיים אדריאן ברודי פוגש צועניה, ספק במצוקה ספק נוכלת, שאותה מגלמת מורן אטיאס. רגע. מה עושה מורן אטיאס ברשימה הזאת? במקרה הזה, מתברר שנציגות ה"היא משלנו" היא לא איזו ניצבת שמופיעה לרגע בסרט ועל הפוסטרים בארץ, אלא כזאת שמקבלת תפקיד משמעותי בסרט ואחד התפקידים הטובים ביותר בו. היא היסטרית ועצבנית באופן אולי מוגזם, אבל ההגזמה הזאת מתאימה לדמות ולכן אם תזכרו משהו מהסרט אחרי הצפייה, זה כנראה יהיה המשחק של אטיאס. אולי היא היתה היחידה בסט שהרגישה שיש לה מה להוכיח, בעוד האחרים רק באו לדפוק כרטיס.
אבל אטיאס לבדה זה לא מספיק. העלילה שלה, לצד ברודי, מתחילה מסקרן וכמעט מיד גולשת למופרך. העלילה של ליאם ניסן מתחילה מיד באזור שבין הלא ייתכן ללא מעניין: לא ממש ברור מה בדיוק אמור להיות טיבם של היחסים בינו ובין ואוליביה ווילד, שמזגזגים בין הצהרות אהבה ותשוקה לבין תיעוב הדדי מדי שלוש דקות, אבל ברור שהם לא באמת נראים כמו יחסים של שני אנשים בני הגזע האנושי.
ניסן מגלם סופר מהולל, זוכה פוליצר, שתקוע במחסום כתיבה (האם היה אי פעם סרט שעסק בסופר שבו הוא לא היה תקוע במחסום כתיבה?). וכרגיל בסרטים שעוסקים בכותבים גאונים, הרגעים המביכים ביותר הם הניסיון להציץ לתוך כתיבתו הגאונית של הגאון. המשפטים הבודדים שאנחנו שומעים מתוך הטקסט הכביכול-מבריק הם מביכים ברמה של מכה במצח. כרגיל, קל מאוד לראות בכותב גם את היוצר עצמו ליאם ניסן הוא פול האגיס ולכן הביקורות שהוא שומע ומשמיע על יצירתו רלוונטיות גם לגבי הסרט עצמו. "פעם הספרים שלך היו טובים, היום זה רק אוסף של דמויות אקראיות שנותנות לך תירוצים", הוא דבר שנאמר לגבי היוצר-שבתוך-הסרט, ונכון בהחלט לגבי הסרט עצמו. אחרי שמתברר, אחרי שעתיים ומשהו, מה המבנה שהאגיס בנה לאורך כל הזמן הזה, לא מתחשק למחוא לו כפיים, אלא לכעוס עליו על כך שמרח אותנו כל כך הרבה זמן בשביל הפאנצ'ליין המטופש הזה.