"רמזור" לקחה נשימה ארוכה מספטמבר 2011 ועד לאפריל 2014, בינתיים היא עבדה קצת בעגלות בניו ג'רזי, ולא התעשרה, כמו שבעצם אפשר היה לצפות מראש. עכשיו היא חוזרת, ישר אל המגרש הביתי שלה אמיר, חפר, איצקו, כל הנשים המנג'סות והנרגנות. יש להן שמות, אבל הן כולן מבדיחות "אשתי שתחיה", מה זה כבר משנה, אה? שתי אוזניים ופה אחד, אבל טוחן כמו שלושה, אה? אה? מרפק חד לצלעות, קריצונת וגם אתם כבר צוחקים.
אז חוזרים, וכאילו לא השתנה כלום. כי באמת כלום. זו עדיין סדרה על כלום, אבל לגמרי לא כמו ש"סיינפלד" התכוונה לזה, זה הכלום שהוא הישראליאנה. אמיר (אדיר מילר) הוא עדיין גם מירי המסורס, הכוריאוגרף לוועדי עובדים ושות'; טלי (ליאת הר לב) היא זו שאוחזת במושכות שלו; חפר (נירו לוי) הוא הדושבאג שתמיד שט על חסקה דמיונית בים של נשים חפצות; איצקו (ליאור כלפון) הוא הגבר המושפט הישראלי שפוחד מאישתו ועכשיו מגרושתו, ולילך (יעל שרוני) היא הביץ' שלו לשעבר.
"רמזור" היא סדרה ישראלית אהובה במיוחד על הקהל, היא עובדת בדיוק על הנוסחה של "מה יכול ליות רע?" ממש כמו העיקרון הבשלני פרקטי של פשטידה או פסטה ישראלית שאפשר לדחוף לתוכה מרכיבים שלא הקדישו להם אף טיפת מחשבה יוצאת דופן, חוץ מזו של "מה יכול ליות רע?". אם זה לא מתנגש זה בזה באופן שערורייתי, לוקחים קצת מכל מה שלא רעיל ונותנים לזה לחיות יחד איכשהו. מה כבר יכול ליות רע.
"רמזור" לא השתנתה, היא לא צריכה. היא פונה לקהל הקבוע שבא כדי לגרבץ מול בבואתו. וזה אחלה, כלומר, למי שאוהב את זה. את המהלכים הקבועים של מושפט- משפיטה; מסרסת מסורס; שקרן- נעלבת; מניפולטור מטומטמת, וכן הלאה וכן הלאה. הכל עובד, רק כמו מחוגה במעגלים שחוזרים על עצמם ומעמיקים את החריטה באותו המקום בדיוק. יש בזה נחמה אולי, כמו סיפור לילה טוב שמקריאים שוב ושוב ושוב, ויודעים בדיוק לאן הוא הולך ומה המילה הבאה, ומשהו באינטונציה הקבועה שאפשר למלמל יחד איתה מרגיע ומאשש.
טלי משפיטה את אמיר להחזיק בכיסים את כל החפצים שלה, אמיר המושפט שמכיר רק פאסיב אגרסיב לובש טייטס מביך כדי לטעון שאין לו כיסים, טלי המשפיטה מכריחה אותו לשאת פאוץ' בשביל כל הדברים שלה, אמיר המושפט עושה את זה ואז רוסי חושב שהוא רוסי, ואחרי זה הומואים חושבים שהוא הומו. זה אפילו לא סילוף, זה אחד לאחד המהלכים הדרמטיים של פרק הפתיחה של העונה הרביעית באחד מקווי העלילה. זה משעמם לטעון ש"רמזור" שונאת נשים, ורוסים, והומואים. כל מה שהוא בעצם לא הגבר ההטרו הארצישראלי המצוי. זה משעמם וגם לא בדיוק נכון, בגלל ש"רמזור" לא בעמדה אקטיבית כלשהי מלבד השמשת מה שמסביבה בשביל דאחקה פשוטה צריך לצחוק על נשים גבוהות? הנה אישה גבוהה. צריך לצחוק על כך שמשהו "נראה רוסי" או "נראה הומואי"? הנה קחו רוסי, יש לנו רוסי מאפיה או רוסי שומר מה שתרצו, העיקר שתחייכו. אדיר מילר עובד קשה בשביל החיוך שלכם, באמת שכן. כל השאר פחות משנה לו.
אז "רמזור" היא אותה "רמזור", שלוש שנים חלפו והיא נשארה באותה הכיתה. קצת חבל, אבל גם צפוי. מה זה כבר משנה שליאת הר לב ויעל שרוני שחקניות טובות פי אלף מהתפקיד הצווחני וכפוי הטובה שלהן. מה משנה שאת התפתחות הסיפורים ואת הפאנצ'ים של הבדיחות אפשר לראות מגיעים מקילומטרים. העיקר שזה מוכר ונוח כמו כורסא ישנה שמכירה את טביעת הישבן שלך, העיקר שזה לא מאיים על הזרם המרכזי שמצביע בשלט. הרמזור תקוע על צהוב מהבהב והשיירה עוברת.
מה אתם חשבתם על הפרק הראשון לעונה של "רמזור"? ספרו לנו בפייסבוק