כאשר קתרינה מיגליוריני, סטודנטית ברזילאית בת 20, הציעה את בתוליה למרבה במחיר הדבר הגיע לכל מהדורות החדשות בעולם, עורר סערה ציבורית, משך לדיונים מעגליים עד אין קץ על פמיניזם, נשיות, זנות ומה לא. מה דווקא מזעזע במיוחד במכירת קרום בתולין? הפרטיות? הקדושה? אובדן האינטימיות? המסחרה במה שאמור להיות מעל לכסף?
אם שום דבר אינו קדוש; ועל הפרטיות וויתרנו ממילא ברשתות החברתיות ובמידע הנגיש לכל; אם אינטימיות היא דבר שאי אפשר לפגוע בו כשהוא נמצא ואי אפשר להמציא אותו כשהוא איננו; והקפיטליזם בישר לנו שאין דבר שאינו סחיר אז מה נרעד שם בתוכנו? קשה לומר. אבל יש כזה דבר. משהו שמתקומם ולא בהכרח יודע לצייר את לוח המטרה שיסמן נגד מה.
"עד סוף העולם", תוכנית הריאליטי החדשה של ערוץ 10, בנתה מערך יח"צ אגרסיבי למדי שהספיק לייצר נגדה סלידה א-פריורית. זוגות גרושים על אי אקזוטי בפיליפינים נאלצים להניח לטינה ולחילוקי הדעות שהפרידו ביניהם בשביל לזכות כזוג במיליון שקלים. הכוכבית היא שהכסף לא יגיע לידיהם אלא יישמר כקרן עבור ילדיהם המשותפים עד שאלו יגיעו לגיל שמונה עשרה. משהו כמו "המירוץ למיליון" פוגש את "בטבעת זו", פוגש את "אורה הכפולה". ברקע הדברים נודע שהפורמט המקורי נמכר לענקית התקשורת אנדמול ומיועד להפקה בעשר מדינות. מבלבל כשכסף מצטרף לדברים הרי אם יש מי שמוכן לשלם על זה, כנראה שזה חשוב. אם יש מי שמוכן לשלם כנראה שזה טוב.
"עד סוף העולם" היא לא רעה או טובה מוסרית יותר מתוכניות ריאליטי אחרות. גם לא חשובה יותר או פחות. אבל היא בהחלט טעונה יותר, בטח כאשר מעורבים בזה ילדים. הילדים שמחוץ למצלמה כביכול, אבל שמאוזכרים תדיר כסיבה של ההורים הגרושים שלהם לאוורר מול כל עם ישראל את הסיפור הפרטי של אהבתם וההתרסקות שלה. נקודת המוצא שמתקבלת בשלווה מטרידה ההווה הכלכלי קשה עד בלתי אפשרי, העתיד לא נראה טוב יותר. רוצים להבטיח שהילד שלכם לא יחליק אל מתחת לקו העוני? ספקו לנו את השעשועים, אנחנו נספק לכם את הלחם.
אז במה זה שונה מכל התוכניות בהן רצים אל המיליון, נופלים על המיליון, חופרים בחרא של מיליון פרות? אולי זה לא, אבל יש כאן משהו שברירי נוסף שמונח על הכף מערכת יחסים שהתרסקה, לבבות שבורים, תקוות מנופצות. וילדים. שאולי יושבים בבית ומקווים שההורים שלהם יחזרו זה אל זה בזכות תוכנית טלוויזיה. יש בזה משהו שמוכרח לשבור את הלב, המחשבה שהכל למכירה והכל סחיר.
ברמת הביצוע, אגב, "עד סוף העולם" היא ריאליטי מוצלח היא מלוהקת היטב. מצולמת היטב וערוכה באופן לא מניפולטיבי, שלא גורם לתחושת קבס. גם אביב אלוש חינני ונעים כמנחה, גם אם שוב נוצר הערבוב הכלכלי בין שחקנים אהודים למגישים. בתוך הז'אנר הנמאס של עצמה, "עד סוף העולם" עשויה בסדר גמור. אבל גם מי שאינו סנוב ז'אנרים מוכרח למתוח את הגבול איפה שהוא. ובעוד ש"עד סוף העולם" לגיטימית אולי כמו כל אחיותיה הטראשיות, היא מעוררת אי נוחות, בעיקר כי אי אפשר להאשים את המשתתפים כל אחד רוצה עתיד טוב יותר לילדיו. כל אחד יעשה מה שצריך כדי להבטיח זאת. אבל לקחת חלק ולצפות במנגנון הגלדיאטורי שסוחט את זה זה כבר יותר מדי. מצטערת.
מה אתם חשבתם על התוכנית? ספרו לנו בפייסבוק