העונה השנייה של "מחוברים פלוס" הגיעה בדיוק בזמן. כלומר, אם "בזמן" הכוונה היא לעיתוי בו עם ישראל זקוק לדמויות חדשות אותן יוכל לשנוא. או לפחות לתעב קלות. "צוק איתן" מאחורינו, לוחמי דאעש כבר קפצו את הכריש ואפילו יאיר לפיד הוריד את הזקן אחרי שהתגלח על חשבוננו. הגיע הזמן לגיבורים חדשים.
ו"מחוברים פלוס", לפחות בשני פרקיה הראשונים, מספקת את הסחורה. כל משתתפיה, גברים ונשים, הם אנשים שאפשר לתעב במהירות. האנשים האלה מצליחים לגרום לקשת שלמה של רגשות שליליים לעבור בגופו של הצופה במשך חצי שעה. די מרשים, חייבים להודות. אולי זהו המקום אליו היה צריך הפורמט הזה להגיע. אחרי שהתאהבנו במשתתפי העונות הראשונות והתעלמנו באדישות מאלה שהגיעו אחריהם (ד"ש להילי עמנואל), כעת הגיע הזמן לשנוא.
זה אולי נשמע קר ומנוכר אבל משתתפי העונה הנוכחית הופכים את מלאכת השנאה לפשוטה וחמה. עדי שילון מדגמנת תלותיות בגיל 26 ועדיין מבקשת תמיכה כלכלית מהוריה, דניאל אסייג מטנף על הוריו מול המצלמה בזמן שהוא מבטיח להיות הורה טוב בגיל 21 ואיך לכל הרוחות יש לו ילד בן תשע והוא רק בן 21, דרור רפאל מתעלל באשתו לשעבר בזמן שהוא מחפש את עצמו, ליאור דיין מחפש עלילה כי הוא לא יכול להיות מאושר ואורלי וילנאי וגיא מרוז, ובכן, הם כל מיני דברים אבל רק בוקר ואין לי כוח לקבל מכתב התראה מעורך דין. ברצינות, האם יש אפשרות לנהל דיאלוג מולם ללא עורכי דין כי אם כן, מאוד אשמח לדעת למה השניים חשבו שזה רעיון טוב לדחוף את מצלמת "מחוברים" בין רגליה של וילנאי בזמן טיפולי הפוריות. ברצינות, זה הקטע של השילומים? כי אם כן, שמישהו ישלם כבר לניצולי השואה כדי שאנחנו לא נסבול יותר.
כאמור, מאוד קל לתעב את משתתפי העונה הנוכחית. כולם, בלי יוצא מהכלל, טיפוסים לא ממש נחמדים. שוב, לפי שני הפרקים הראשונים. בהחלט יכול להיות שמדובר באנשים הכי טובים שיש לישראל להציע. אבל לא הייתי מהמר על זה בחיי. המלהקים עשו עבודה טובה. הם הביאו למזבחו של עמי טיר העורך את הדמויות המתאימות אותן יוכל לשחוט בחדרי העריכה. קורבן לרייטינג ולדקות התהילה. היי, אולי אם עדי שילון תקבל כמה דקות תהילה היא תוכל, בגיל 26 למען השם, להפסיק לבקש כסף מהוריה.
הבעיה היא שעבודת העריכה של טיר לא ממש עקבית. מחובר אחד זוכה לעבודת עריכה משובחת שמצמידה את הצופה לכיסא בזמן שעלילת מחובר אחר היא קטועה במקרה הטוב ורשלנית במקרה הרע. קחו לדוגמה את דניאל אסייג. אמו של אסייג, כך אנו למדים, גרה במנצ'סטר והפרק הראשון מסתיים בהחלטה דרמטית של אסייג: לעזוב הכל ולטוס למנצ'סטר כדי שאמו תכיר את בנו. בפרק השני, זהירות - ספוילר, אסייג כבר מתגורר כמה זמן במנצ'סטר אבל אין לנו מושג אם פגש את אמו ואם כן, מה קרה שם. עלילתו של אסייג בפרק השני מסתיימת בטיסה חזור לישראל. מה קרה עם האמא? אולי רצפת חדרי העריכה יודעת.
מנגד, עלילתו של דרור רפאל שנפרשת רק בפרק השני, היא עבודת טלוויזיה משובחת. פריים אחרי פריים בונה טיר את המתח. אנחנו כבר יודעים מה קרה שם ומה גרם לפירוק נישואיו של רפאל. אבל גם הידע הזה לא הופך את הדקות בהן מופיע רפאל לפחות דרמטיות ופחות מעניינות. עדות לעבודתו הנהדרת של טיר שלוקח את הצופה ואת רפאל למסע ברכבת הרים שסופו ידוע מראש. למה שאר המחוברים לא זוכים לאותו הטיפול לו זוכה רפאל? שאלה טובה. אולי רפאל הוא התיקון של טיר. אולי, למרות שאנחנו לא ממש מסמפטים את רפאל שמתעלל באשתו, טיר מנסה לגאול את אחד ממשתתפי העונה. אחד מהם יינצל וכמו שזה נראה כרגע, רפאל הוא ההימור של טיר.
ויש את אסי דיין. כמו במקרה של רפאל, גם סופה של עלילתו של אסי דיין ידוע מראש אך בניגוד למתח שנבנה אצל רפאל, הרגעים בהם מופיע דיין על המסך מרגשים ומכמירי לב. לפעמים צריך לנתק את הציניות ולהתחבר לפורנו הרגשות שיצר טיר. זה מותר, זה אפשרי וזה יעשה רק טוב לנפש. אחר כך אפשר לחזור לשנוא. אלוהים יודע שקאסט "מחוברים פלוס" יקל עלינו את המלאכה.
ומה אתם חשבתם על "מחוברים פלוס"? ספרו לנו בפייסבוק