נתחיל בהצהרה: גם בעונה השנייה שלה "לוד - בין ייאוש לתקווה" היא סדרה מרתקת, גם בה ההישגים של יוצריה מרשימים ביותר. ההסתייגויות שיפורטו להלן הן בבחינת דקדוק עם צדיקים, כי אחרי העונה הראשונה המדהימה, הסטנדרטים שהציבה הסדרה לעצמה מחייבים התייחסות כזו.
בעונה הראשונה שלה אהבו הביקורות על "לוד" להשוות בינה לבין "הסמויה". ובצדק, ההשראה של יצירת המופת העלילתית של דיוויד סיימון העוסקת בעיר בולטימור, על יצירתם של אורי רוזנווקס ואייל בלחסן העוסקת בלוד - ניכרת מאוד. ב"לוד" הדהד גם הסרט הברזילאי "עיר האלוהים", שהתמקד בעניים ובסוחרי הסמים של הפאבלות בריו דה ז'נרו. Diospolis, 'עיר האלוהים', היה שמה של לוד בימי הרומאים.
אבל על פניו ההשוואה הקרובה ביותר היא "בריק סיטי", סדרה תיעודית עטורת שבחים שהתמקדה בקורי בוקר, ראש העיר של ניוארק, ניו ג'רזי, ובניסיונו להפוך את העיר מקן של פשע וייאוש למעוז של פריחה ותקווה. מאיר ניצן היה המקביל לקורי בוקר ב"לוד" - יו"ר הוועדה הקרואה שמונתה על ידי משרד הפנים להושיע את העיר במצוקה. ניצן הגיע שנתיים אחרי שהפסיד את הבחירות בעירו שלו, ראשון לציון, אחרי 25 שנה שבהן כיהן כראש העירייה. אולי הוא היה שבע מדי בראשון והמפלה איפסה אותו מחדש, אולי זו בכלל עריכה מגמתית, אבל בעונה הראשונה של "לוד" (שבעיניי טובה בהרבה מ"בריק סיטי") הצטייר ניצן כאיש מרשים שבהחלט עשוי למשוך את העיר המזוהה עם פשע קשה ואוכלוסיה נחשלת, מתוך הבורות הבוציים שלה. מפלס האלימות בעיר ירד, הגרעון נמחק, ניצן רכש את אמונם של האזרחים הערבים בעיר, מאות סטודנטים עברו להתגורר בלוד.
נאמנה לשמה, העונה הראשונה בסדרה הציגה את לוד בין ייאוש בפרקים הראשונים שלה ועד לתקווה בפרק האחרון - סולחה בין שתי חמולות שהפילה חללים בשני הצדדים, משפחת כהן שעוזבת את שכונת רמת אשכול הענייה והבעייתית לטובת דירה במיקום טוב יותר, מתנ"ס שפתח את שעריו גם לערבים וכיו"ב. אבל פתיחת העונה השנייה, שמתרחשת שנתיים וחצי אחרי הראשונה, מהדהדת בכוונה לסצנה שהשיקה את הראשונה - כשם שההיא נפתחה בזירת ירי ובסרטים משטרתיים, כך גם זו. האם בכלל השתנה משהו?
אבל זה היה מלאכותי. זירת הפשע בעונה השנייה הציגה את הירי בעבד אזברגה, המתמודד למועצת העיר, אולם בשלב הזה דילגה אחורה בזמן חצי שנה כדי להראות מה הוביל לשם. אפשר להבין את הצורך לפתוח באקשן והרצון לעשות תמונת מראה לראשיתה של הסדרה, אבל זהו שטיק תסריטאי מעצבן למדי, והירי באזברגה יכול היה להיות רב עוצמה בהרבה לו היה מסופר כרונולוגית והיו מאפשרים לנו להכיר אותו.
זה פוגע קצת בפרק הראשון של העונה, ששוב מעלה על הדעת את "הסמויה". כשם שהדרמה של HBO סיימה סיפור בעונה אחת, ועברה במשנתה להתמקד בהתרחשות חדשה עם דמויות חדשות או כאלה שהיו שוליות, כן עושה "לוד". כמוה גם כאן מגיע תורה של הפוליטיקה הקשה, וכמוה גם הפעם מדובר ככלות הכל ביצירה מעולה.
לאחר שנתיים וחצי בהם כיהן מאיר ניצן בתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה, הוא נאלץ לעזוב בבת אחת ובעל כרחו - מועד הבחירות לרשויות המקומיות התקרב ומאחר שהעירייה הגיעה לאיזון תקציבי תחת ידיו האמונות, הסתיים תפקידו. יאיר רביבו, שראינו ממנו מדי פעם בעבר בתפקידו כמנכ"ל העירייה תחת ניצוחו של ניצן, מתמודד הפעם על התפקיד מול יורם מרציאנו, פוליטיקאי ותיק מהעיר, והכל קורה בלי שיש יד מכוונת לעיר - מלבד יו"ר הוועדה הקרואה עזב את תפקידו גם סנ"צ דורון תורג'מן, מפקד משטרת העיר.
תורג'מן, איש שקט ומרשים שהכרנו בעונה הראשונה, לא שימש רק כמפקח על כוח שיטור, אלא היה אדם קהילתי שנרתם לנקות ולשפץ חצרות ושהילדים בשכונה הכירו אותו בשמו והפגינו אליו הערכה. בהיעדר מנהיגות נשאבה העיר לקמפיינים פוליטיים קשים ומשמיצים (כולל רתימת דברים שהם ראו בעונה הראשונה של "לוד" לצרכיהם), על רקע התחממות בגזרת יחסי היהודים-ערבים שהגיעה לשיא עם הירי באזברגה.
במילים אחרות, "לוד" ממשיכה לספק רגעים מסעירים גם בעונה השנייה שלה. המוקד הזה הוא מקור בלתי נדלה לדרמה סוחפת, הפעם פוליטית בעיקרה, אבל יוצריה ממחישים שוב בחוכמה כי מדובר בסדרה על אנשים לא פחות מאשר על עיר. הם אינם מסתפקים בלהעמיד את המצלמות ולצרוך את הטוב הזה, אלא מספקים נקודות מבט נוספות. חלקן חדשות - בית מחסה לנשים השם לו למטרה להציל את נפשותיהן של יהודיות שנקלעו לחיים עם ערבים; וחלקן מוכרות - אהרון אטיאס מהגרעין התורני שממשיך בניסיונותיו לייהד את העיר, השייח יוסף אלבאזי שאינו מאמין בדו-קיום עם היהודים, ומעל כולם פאתן אל זינאתי, רכזת החברה הערבית בעיריית לוד.
פאתן היא הלב והנשמה של הסדרה מאז העונה הראשונה, ופעמים רבות במהלך הצפייה קשה לא להניח שהעיר הייתה הופכת טובה יותר לו קורצו אחרים מאותו חומר כמו שלה. המוטיבציה שלה מעוררת השראה, היא ניחנה בפיקחות וביכולת להניע אנשים ולוקחת דברים ללב, כאשר היא הולכת ברחוב כולם מנופפים לה לשלום, והיא נראית כמו האדם היחיד שם שמונע מאינטרסים טהורים.
בעיר שכל אחד בה מושך את הקרון לכיוון שלו ולכן אין לו אלא להתחפר ולהיתקע - פאתן מנסה למצוא תדיר את שביל הזהב. הקרבות העיקשים ניכרים במיוחד עם מערכת הבחירות בפתח העונה, ולמעשה זה קורה פשוטו כמשמעו בעוד סצנה מופלאה שלא יאמן שנקלטה בעיני המצלמות - המועמד לראשות העיר מנסה לאסוף אל רכבו זוג זקנים כדי לקחת אותם לקלפי שיצביעו עבורו, אבל קשיש שלישי שם מסביר שהם בכלל רוצים להצביע עבור מתחרהו, ותופס אותם כדי שלא יילקחו. הסיטואציה הזו מתלקחת אל סף אלימות. לוד בזעיר אנפין.
בעונה הראשונה היחסים בין הערבים ליהודים עוד היו סבירים. כאשר מישהו תהה בפני ג'ולייט כהן, שגרה בשכונה שרובה מאוכלסת על ידי ערבים, היא הסבירה שאין אלימות בין ערבים ליהודים אלא רק בין ערבים לערבים. האיזון הזה מופר, כך נדמה, עם מערכת הבחירות לראשות העיר, והמשך העונה השנייה צפוי להציג את הסלמת היחסים בין יהודים לערבים באשדוד במסגרת ימי צוק איתן, ובצל השאלה שממשיכה לרחף מעל הכל - מי ירה בעבד אזברגה.
אבל מה שיפה הוא שחרף החומרים הגדולים, המדהימים, עדיין ניכרת ידם העדינה וחובבת הניואנסים של יוצריה. לפעמים עוברת דקה ארוכה עד שנחשף בפנינו נושא השיחה או הסצנה, פשוט כדי לבנות עניין תוך הסתמכות על האינטליגנציה של הצופים. ובמקביל רועמות הרכבות שעוברות שוב ושוב בעיר, עוצרות אותה ממרוצתה, משסעות את כבישיה, מפרידות בין הצד הנכון לצד הלא נכון של המסילות, מספקות את האפשרות לברוח ממנה.
תושבי לוד התלוננו בעונה הראשונה על האופן שבו מוצגת עירם, על כך שהיא נבחנת בפריזמה צרה של שכונה מסוימת אחת, רמת אשכול הענייה, ומנציחה את הסטריאוטיפים על העיר כולה. זו טענה שגם הסדרות והסרטים האחרים שנמנו כאן נאלצו להתמודד איתה, כך שייתכן כי הפריזמות המסוימות האלה הן אלה שהופכות אותן ליצירות גדולות. כמו יתר אלה שנמנו כאן, "לוד" בקלות יכולה לעורר עניין גדול גם אצל רוכשים מעבר לים ולעמוד איתן באותה שורה.
חמשת פרקי העונה השנייה של "לוד - בין ייאוש לתקווה" משודרים החל מאתמול (שני) בערוץ 8 ב-22:00 בימים שני-רביעי, וב-HOT VOD.