ימים של פוך: המדריך לעונת החורף בארה"ב - חלק ב'

מה: הרימייק הטלוויזיוני לסרט הקאלט האפוקליפטי של טרי גיליאם (שהיה מבוסס בעצמו על סרט מד"ב צרפתי קצר משנת 1962). ג'יימס קול הוא אסיר שנשלח מהעתיד כדי לאתר את מקורותיה של מגפה קטלנית שתביא לחיסול האנושות. ד"ר קסנדרה ריילי, מומחית לענייני וירוסים, הופכת לשותפתו של קול במשימתו הכפולה להציל את האנושות ולזכות בחנינה.

למה כן: כי הקאסט מורכב משחקנים חביבים עד מאוד. כן, זוהי בערך הסיבה היחידה לצפות ב"12 קופים". אהרון סטנפורד (הזכור לאחרונה מ"ניקיטה"), נואה בין (בוגר "ניקיטה" נוסף), אמנדה שול (לעד קייטי הפסיכופטית מ"מגרש ביתי" וקטרינה מ"Suits". וכמובן, הופעת אורח בפרק אחד של "ניקיטה"), קירק אסבדו ("אוז", "פרינג'") וכמובן זליקו איבנק הבלתי נלאה מככבים. עם קאסט כזה לא תתנו צ'אנס?

למה לא: כי עם כל הכבוד לקאסט החביב, עם קאסט חביב לא הולכים למכולת או לצפייה מרתונית. "12 קופים" בגרסת Syfy מלאה בכוונות טובות שנופלות לחורים עלילתיים גדולים. חורים עלילתיים גדולים מדי גם עבור ז'אנר המד"ב. אולי בעתיד "12 קופים" תשתפר. ואולי עד שזה יקרה כולנו נמות ממגפה קטלנית.

צפו בתשע הדקות הראשונות

מה: קומדיית פשע חדשה של רשת FOX המבוססת על סדרת ספרים שבדית. במרכז הסדרה עומד הבלש המיזנטרופ אוורט בקסטרום (ראיין ווילסון), שתיין כבד שנלחם להמשיך בסינדרום ההרס העצמי שלו, בעודו מוביל את צוות החוקרים הלא יוצלחים שלו אל המקרה הבא.

למה כן: כי במובנים של הפוך על הפוך וצפיית שנאה שהפכה די פופולארית בזמן האחרון, בקסטרום הוא מותג שדי עונה על הציפיות. הוא מציג דמות ראשית מתנשאת ודוחה, דמויות משנה פלקטיות וגזענות במסווה של בדיחות לא מזיקות שנועדו לגרום לאיש הדוחה בפרונט להפוך לחביב.

למה לא: כי אף אחד לא רוצה לראות דמות שמדברת לאחרים בגוף שלישי ("אני אתה. אני נמצא בחדר ויש לי סכין, מה אני עושה עכשיו?), לא בטלוויזיה, לא בקולנוע ולא במעלית. הניסיון להפוך את בקסטרום לסוג של שרלוק שמסיק מסקנות חותכות משיחות אקראיות ופיסות מידע רנדומליות, נראה מגוחך. הסדרה אפילו לא מסוגלת להחליט מה הסגנון שלה ועוברת בשניות מבדיחות קרש לרצינות תהומית. קומדיות שוטרים היו צריכות למות באייטיז, במקום זה עכשיו בעיות האלכוהול שלהן רודפות את כולנו.

מה: קומדיה של הסופר סיימון ריץ' המבוססת על אחד מספריו ומשודרת ברשת FXX, אכסניית "פילדלפיה זורחת", בהפקת לורן מייקלס הכמעט-כל-יכול ("סאטרדיי נייט לייב"). הסדרה עוקבת אחר ג'וש גרינברג בן העשרים ומשהו (ג'יי ברושל, "סוף") שמנסה למצוא אהבת אמת בעיר הגדולה. הטוויסט: מדובר במציאות פנטסטית הכוללת טרולים, חפצים עפים באוויר, מסע בזמן וכאלה.

למה כן: בניגוד לסדרות שמראות לנו את מה שקורה בעיני רוחם של הגיבורים א-לה "אלי מקביל", במקרה הזה כל הדמויות חוות את מה שהגיבור חווה. מטאפורות הופכות לאמת - אם מסדרים לו בליינד דייט עם "טרול", כלומר בחורה מכוערת, אז מדובר בטרולית אמיתית. אם החבר החדש של האקסית הוא שורש כל רע, מסתבר שהוא היטלר. אם ג'וש מתחבט כיצד לנסח הודעת טקסט לבחורה כדי להזמין אותה לדייט, חדר מלחמה שלם מתגייס כדי לעזור לו לשם כך. מדובר בשימוש מבריק בהפרזות שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתן, האופן שבו הכל מועצם והרה גורל במחשבתנו, לטובת גילום ממשי בחיים האמיתיים.

למה לא: קשה להאמין שזה יכול להחזיק לאורך זמן. למעשה, כבר בפרק השני זה התחיל לייגע. כמו כן, ברושל הוא טעם נרכש שפשוט לא מצליח להירכש אצל חלקנו. כמו ב"סטודנט חופשי" וב"סוף" הוא מגלם את החנון הגמגמני, וכמו בשני המקרים ההם מדובר בפרויקטים מסקרנים, אם כי במקרה הזה לא כואב הלב לוותר עליה.

מה: קומדיה קנדית נוראית שעוקבת אחרי קורות משפחת רוז, משפחה אריסטוקרטית שמאבדת את כל עושרה לאחר שמנהל הכספים שלה מועל בכסף. בני המשפחה נאלצים לעשות שימוש בנכס היחיד שנותר ברשותם: עיירה קטנה שרכשו לפני כמה שנים במסגרת בדיחה. על ההפקה ובתפקיד הראשי: יוג'ין לוי. כן, ההוא מ"אמריקן פאי".

למה כן: כי סביר להניח שיום אחד תהגרו לקנדה ותצרכו סדרה אחת דוברת אנגלית. ברצינות, מדובר בסדרה נוראית. זה לא הפריע לקנדים לחדש אותה לעונה נוספת עוד לפני ששודר פרק אחד.

למה לא: המשחק מוגזם, התסריט מחריד, הצילום בנאלי. השאלה האמיתית היא למה כן. ברחו כל עוד אתם יכולים.

ימים של פוך - חלק א'