"אחה"צ טובים, המפכ"ל, וברוך הבא לוועדת ראש העיר בנושא משטרת לונדון. ואם יורשה לי להתחיל בכך, בבקשה ממך, שתכיר בכך שהכוח הגדול שאתה עומד בראשו ככל הנראה זוכה לפחות אמון מכפי שזכה לו מאז שהוקם".
("בבילון", פרק 2)
נדמה שעיתוי הגעתה של "בבילון" ארצה לא יכול להיות יאה יותר, ימים ספורים אחרי הדיווחים על כך שמשטרת ישראל מתקשה לגייס לשורותיה אנשים חדשים ונעזרת במשרד פרסום כדי לשפר את תדמיתה. סדרת הדרמה הקומית שאחד מיוצריה והבמאי הראשי שלה הוא איש "טריינספוטינג" וזוכה האוסקר על "נער החידות ממומביי", דני בויל, עוקבת אחרי האנשים והפוליטיקה בתוך כוחות המשטרה בלונדון בתקופה שבה איבדה את אמון אזרחיה. האנשים במדים אמנם לא נאלצים להתמודד עם פרשיות מין בלתי פוסקות כשם שקורה בגוף המשטרתי של ארץ הקודש, אבל אותן טענות על ניהול כושל, אלימות וחוסר יכולת לבטוח באנשי החוק קיימות גם כאן. כל הווייתה של "בבילון" היא הלל לזכוכית המגדלת שתחתיה מצויה המשטרה ומעליה עינו הבוחנת של הציבור.
בלונדון של הסדרה מגולמת זכוכית המגדלת הזו במצלמות הווידאו המרשתות כל שעל. מצלמות רחוב, מצלמות בניידות, פיד חי של מזל"טים משטרתיים, מצלמות העיתונאים ומצלמתו של יוצר דוקומנטרי שנדבק אל צוות משטרתי, ובמיוחד אל הפרחח שבהם - הכל חשוף כל הזמן, הכל בסכנה לעלות מיידית לרשת ולהפוך לוויראלי. ריבוי המצלמות הזה, בנוסף לעריכה המהירה, משרת את הבהילות בלבה של הסדרה ואת תחושת ההתרחשות המתמדת.
"בבילון" שולחת המון זרועות במקביל ועוקבת אחר דמויות רבות המהוות חלק מהמשטרה העירונית. אלה מחולקות לארבע קבוצות עיקריות: האחת היא קציני המשטרה בראשות המפכ"ל ריצ'ארד מילר (ג'יימס נסביט המצוין-תמיד, "הנעדר"), השנייה היא השוטרים בשטח שמגיבים לקריאות של תושבי העיר ומטפלים בפשעים, השלישית היא צוות היס"מ שנושא נשק בניגוד לשוטרים מן השורה (ובעיקר באחד מהם הסובל מפוסט טראומה אחרי שירה באדם לא חמוש). הרביעית, וזו שצריכה ללהטט בין כל היתר, היא מחלקת הדוברות ויחסי הציבור שתפקידה לטפל בנראות של המשטרה ובמידע הרב המלווה את האירועים השונים. בראש המחלקה הזו עומדת ליז גארבי (בריט מרלינג, "עסקה מגונה"), קוסמת יחסי ציבור שנכנסת לתפקידה עם תחילת הסדרה אחרי שנשכרה כדי לבצע שינויים תדמיתיים מהמסד עד הטפחות.
כמו שניתן לצפות, נקודת המבט השונות של המחלקות מתנגשות פעם אחר פעם, ופקודים ועובדים חדלי אישים גורמים לא פעם לדברים להסלים. בבילון, כל אחד מדבר בשפה אחרת עד שהמגדל בסכנת קריסה. ליז מגלה במהירות את קשיי האתגרים והאנשים שהיא נאלצת להתמודד איתם, אבל חתירתה המתמדת לשקיפות מלאה כדי לשלוט באמת - אלמנט נוסף שמאוד מזכיר את מה שקורה כעת במשטרת ישראל - עומדת בניגוד גמור להרגליו של הגוף שבמסגרתו ומטעמו היא פועלת.
הפוליטיקה המשרדית מזכירה לא פעם קומדיות פוליטיות לשמן, דוגמת "Veep" האמריקאית ו"בסוד העניינים" ("The Thick of It") הבריטית לפניה, שתיהן של ארמנדו איאנוצ'י, שתיהן נחשבות לגאוניות, שתיהן עתירות שפה מלוכלכת. לא בכדי הן עולות על הדעת, כנראה - ג'סי ארמסטרונג, מיוצרי "בבילון", היה כותב קבוע ב"בסוד העניינים". את החדות, הפיכחון, הפקחות והציניות ההן הוא הביא גם לכאן; הסאטירה הדקה ב"בבילון" מבקרת באותה מידה גם את המשטרה, גם את הפוליטיקאים וגם את העיתונות, ואגב כך בוראת דמויות אמינות ומעוררות איכפתיות.
אין בכל זה כדי לומר שגם "בבילון" גאונית, אולם על סמך שלושת הפרקים הראשונים היא מקורית, מצליחה לשמור על עניין רציף ומספקת זווית מתבקשת ומעניינת מאוד על המשטרה שמעולם לא נדונה קודם לכן במסגרת סדרה שלמה. סדרה בריטית בת שבעה פרקים אמנם, אבל עדיין. "בבילון" פותחת את בטנה של המערכת המשטרתית העכשווית בלונדון ומפשפשת בקרביה, ועושה זאת באופן סוחף, עדכני, נמרץ וקצבי כמו שניתן לצפות מיצירה שדני בויל התווה את דרכה.