ביי ביי, ליל' סבסטיאן: פרידה מ"מחלקת גנים ונוף", הקומדיה ששרדה שבע עונות כנגד כל הסיכויים

מדהים להיווכח ש"מחלקת גנים ונוף" שרדה שבע עונות כמעט-תמימות. הסיטקום שנהגה כספין-אוף ל"המשרד" ואז בעצם לא, שהעונה הראשונה והבינונית שלו מנתה רק ששה פרקים, שהרייטינג שלו היה כה פושר עד שמדי עונה תיקנו יוצריה פינאלה נפלאה למקרה שתבוטל - שרד לבסוף שש שנים. בתוך כך הוא הציג את האנסמבל האדיר בטלוויזיה: איימי פוהלר הכוכבת, כריס פראט שבימים אלה הופך למגה-סטאר ("שומרי הגלקסיה") שהיה אנדי דווייר האינפנטיל, ניק אופרמן כרון סוונסון, מהדמויות הגדולות והמשופמות ביותר של הקומדיה במילניום הנוכחי לפחות, אדם סקוט, רוב לאו, ראשידה ג'ונס, עזיז אנסרי ואוברי פלאזה. אבל מעבר לכך, "מחלקת גנים ונוף" הייתה אי של אופטימיות מקסימה בז'אנר שהפך קודר יותר ויותר.

בהקשר הזה מעניין להידרש אל סדרת האם החורגת, "המשרד", שהייתה מעולה אבל שונה בתכלית. כמו המקור הבריטי, אם כי יותר מעודן ופחות אכזרי, "המשרד" התבססה על הומור מבוכה ועל חוסר המודעות העצום והעצוב של גיבורה, מייקל סקוט (סטיב קארל). זה קצת מה שהייתה "מחלקת גנים ונוף" בעונה הראשונה שלה, ששה פרקים שלא מייצגים כלל וכלל את מה שהגיע אחריהם. לזלי נופ (פוהלר) הייתה סגניתו של ראש מחלקת גנים ונוף בעיריית פאוני, אינדיאנה, דמות נמרצת יחידה בקרבם של עובדים כבויים, השוגה באשליות לכאורה של שאיפות פוליטיות בלתי סבירות, ושעמיתיה לועגים לה מאחורי גבה ממש כשם שעשו עובדיו של מייקל סקוט.

כשהעונה השנייה הגיעה הכל היה שונה מהקצה אל הקצה. לזלי הייתה אותה לזלי נופ, אבל הפעם הסדרה הכירה במעלותיה. עובדת עירייה שטובת התושבים והעיר תמיד לנגד עיניה, שאיכפת לה מחבריה ושחבריה אוהבים אותה בחזרה. ועם הסוויץ' הזה הפכה "מחלקת גנים ונוף" לסדרה עם הנשמה הכי גדולה בטלוויזיה, בקורלציה הפוכה לאקלים הציני ו/או סמי-דרמטי שהשתלט על הקומדיות הטלוויזיוניות. מייקל שור, היוצר יחד עם גרג דניאלס והנווט הראשי שלה, אמנם התעמר מדי פעם בדמויות שלו אבל תמיד גם סיפק להן עדנה, וניכר שמתוך אהבה הוא עושה את מה שהוא עושה. לא פחות חשוב כמובן - "מחלקת גנים ונוף" הייתה הורסת מצחוק.

מאז ראשיתה הציגה "גנים ונוף" בהדרגה עוד ועוד דמויות שוליות צבעוניות והזויות מפאוני והפכו אותה לעיר חיה, עתירת פרטים וסופר-מטורללת, בדומה מאוד לספרינגפילד של "משפחת סימפסון". זה כלל הוויי ייחודי של העיירה, תאגידים מקומיים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, סוס פוני שכולם מאוהבים בו כליל (ליל' סבסטיאן הי"ד), כת סוף עולם שסוגדת לחייזר זורפ, היסטוריה רצחנית כלפי האינדיאנים משבט הוומאפוקי המתועדת בציורי קיר מרהיבים ועוד ועוד - כולם מגובים בדמויות עם שמות משונים ונהדרים כמו גרי גרגיץ', ז'אן-ראלפיו ואחותו מונה-ליסה (שמות מומצאים אבל עדיין שווים), פרד הפלי, שונה מאלווי-טוויפ, קרייזי איירה והדוש ורבים אחרים.

אגב כך הפכו הדמויות הראשיות לחברות טובות ובעלות מסורות ייחודיות שראוי להן לזלוג לעולם האמיתי. יום גאלנטיין המוקדש לאחוות נשים מדי שנה לפני ולנטיינ'ז, 13 בפברואר; או "Treat Yo' Self", יום המוקדש כולו לפינוקים פזרניים; וכמובן היריבות המרה עם העיר השכנה, איגלטון ימח שמה, ושנאה יוקדת כלפי הספרייה המקומית והעובדים המאכלסים אותה. פאוני והסדרה הפכו לעולם שלם בפני עצמו עם קודים משל עצמו.

האלכימיה הזו יצרה מאז העונה השנייה ועד כמעט סופה של העונה הרביעית "מחלקת גנים ונוף" רצף מרהיב וכמעט מושלם של פרקים. הגעתם בסוף העונה השנייה של רוב לאו (בתפקיד כריס טייגר שליטרלי תמיד אופטימי) ואדם סקוט (כבן וויאט הגיק החמוד) החדירה עזוז חדש בסדרה. ראשית עם סגירת המחלקה עקב ניהול כספים כושל בעירייה, לאחר מכן בניסיון לגייס כספים באמצעות פסטיבל הקציר, בהמשך עם סיפור האהבה בין לזלי לבן (סקוט) ולבסוף עם קמפיין הבחירות שלה למועצת העיר.

שם הפרק הראשון בעונה השלישית הוא "לך על גדול או לך הביתה", ופעם אחר פעם נמנעה "מחלקת גנים ונוף" מללכת הביתה. ממש כמו הגיבורה שלה הבהירה הסדרה שמימדיה הצנועים (והרייטינג הבינוני) לא ימנעו ממנה לצאת להרפתקאות מפוארות. הפינאלות שהיו לסדרה מדי עונה אילצו אותה תמיד לקחת צעד קדימה אל מחוזות חדשים שהדמויות כובשות ואל מקומות בפאוני ומחוצה לה - וושינגטון, לונדון - שלא ראינו לפני כן. לא תמיד זה עבד: השהות של לזלי כחברת מועצה הייתה אולטרה-מבאסת, מוקפת בעמיתים נאלחים ונתקלת בכפיות טובה מצד תושביה הלא ראויים של פאוני. הלוואי על כולנו מישהי כמו לזלי נופ במערכת הבחירות בישראל.

הגם שעצם הנסיינות וההתעקשות של "גנים ונוף" לא לדרוך במקום ראויים להערכה, אל העונה השביעית והאחרונה שלה הגיעה הסדרה כשהיא כבר מהוהה, עייפה ונשענת על אותם שטיקים מוכרים. אלא שסוף העונה השישית תרם עוד קצת חיות ללחיה של הסדרה המקשישה - בדקות האחרונות של הפרק ההוא קפצה "מחלקת גנים ונוף" שלוש שנים קדימה, משנת 2014 אל 2017, והציגה את לזלי עמוק בתפקידה כראש סניף המערב התיכון של שירות הפארקים הארצי. שדרוג רציני והוכחה לכך שהשאיפות הכאילו-מופרכות שלה מתחילת הסדרה היו לגמרי ריאליות למישהי כה שאפתנית, נחרצת וממוקדת מטרה כמוה.

העונה השביעית והאחרונה, שטרם שודרה בארץ ולכן לא נחשוף עליה פרטים, קרטעה בתחילתה, אבל החל מהפרק הרביעי (מתוך 13) חזרה פתאום להיות הסדרה הנהדרת שהכרנו פעם - הרי יאה לסיים בראש מורם. הפינאלה ששודרה השבוע בארה"ב המשיכה את המומנטום החיובי של הפרקים שקדמו לה, נשענה באופן מרגש על העבר ועל רגעים זכורים בסדרה בזמן שהישירה מבט קדימה. היא אמנם לא הייתה מושלמת, אבל זה בסדר, יש ל"מחלקת גנים ונוף" מספיק פינאלות מושלמות לבחור מהן.