סרטי תעודה המתחקים אחר היסטוריה מוזיקלית פועלים בז'אנר שקשה לפספס איתו. בהחלט אפשרי שזה יקרה, תעיד על כך הסדרה "מקום בצמרת" שעוסקת בפופ הישראלי לדורותיו, אבל בניגוד לאחותה לערוץ הראשון, "הכי הרבה אני אוהב אותי" פוגעת בדיוק במקומות הנכונים. כאשר זה נעשה נכון, שפיכת האור על מוזיקה שליוותה אותנו מגרה יותר מכל אמנות אחרת את בלוטות הנוסטלגיה, ובמקביל מלמדת אותנו דבר או שניים שלא ידענו. "הכי הרבה אני אוהב אותי" עושה את זה נכון.
מראש מתמקד סרטו התיעודי של תום שנאן בנושא צר יחסית המאפשר לו להפיק ממנו את המיטב: עלייתו של ה"אני" בשירי הילדים. מדובר בזווית מעניינת שלא מאוד מוכרת בימינו: שירי הילדים שרבים מאיתנו גדלו עליהם, בעיקר "הכבש ה-16" של יהונתן גפן וספרי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, היוו בשנות השבעים מעבר חד אל נושאי עולמם האישי של הילדים. במקום שירי חיות, אווירונים ונדנד במקרה הטוב, ושירי קולקטיב וגאולת אדמה במקרה הרע, השירים התחילו להציב במוקד את הילד עצמו, את תחושותיו ואת עולמו. במקביל, באדיבות יוני רכטר, חוה אלברשטיין, מתי כספי ודומיהם, המוזיקה לא חששה להיות מאתגרת ומורכבת אפילו שמדובר במוזיקה לילדים.
חלק מהשירים הנושנים היו תמימים וקסומים וזכורים גם עד עד היום, אבל חלקם האחר מעניקים הצצות מצמררות להלך הרוח המעט-מעוות בעת כתיבתם, תופעה שהסרט מעביר היטב. כמו "שיר ערש נגבי" של יחיאל מוהר, שבו ילד הנם לישון תוהה מדוע בחשכת הליל אביו עדיין חורש בשדה. "יש דבר אורב באלם ותנים חורצים שוב שן", נבהל הבן בצדק. "אבא אי מותח תלם, נומה, נומה בן", עונה לו אמו. "הן יחרוש בשדות המשק, למה לו אקדח וסטן?" מקשה הילד, והאם עונה: "אין חריש עמוק בלי נשק, נומה בן, נומה בן". ושיהיו חלומות נעימים, אה?
"כל השירים היו עם משימות", מספר בסרט יהונתן גפן, כוכב הסרט בלי תחרות, "מה אנחנו צריכים לעשות ואיך למות בכבוד בשביל המדינה". אבל משהו בתבנית הזו נשבר אחרי מלחמת יום כיפור, שהביאה לעיקום אף כלפי הערכים העילאיים שהמדינה התוותה, ובעיקר לפיכחון ולידיעה שההורים לא בהכרח יודעים לספק תשובות. אותם ילדים שהוריהם לא הפגינו כלפיהם אהבה כי הוריהם שלהם לא הפגינו כלפיהם אהבה, היו עכשיו הורים בעצמם וקטעו איכשהו - הסרט לא מספר איך - את הרצף. מפתיע ובעיקר עצוב להיווכח כיצד מתגבשת תמונה כזו עם סיפוריהם של היוצרים המרכזיים המתראיינים בסרט: גפן שאמו כנראה סבלה ממאניה דיפרסיה ולבסוף התאבדה, אטלס שהפסיק לאהוב את אביו אחרי שהיכה אותו, ורכטר שהוריו נפרדו כשהיה קטן ומתאר את ילדותו כסוערת-מבפנים.
העצב הזה מבעבע היטב מתחת לקרום של הסרט, ומגיע לשיא כשגפן מספר על "שיר עצוב", שכתב לאחותו הקטנה: "לענת יש שערות שחורות שחורות / כמו לאמא / ויש לה עיניים חומות מאירות / וצחוק מתגלגל בהמון חצרות / כמו לאמא
/ אך לכל הילדים יש אימהות, / ורק לענת / אין אמא". גפן מתאר כיצד הראה את השיר הזה לנתן אלתרמן ושאל אותו אם ראוי לשבץ שיר כזה עצוב בספר ילדים, והמשורר הגדול ענה, "גם ילדים עצובים רוצים שיהיו להם שירים".
הנוסטלגיה המתוקה אמנם עטופה בדוק שבור לב, אבל בהחלט רוחשת כאן. היא מלובה בפרטי טריוויה מקסימים על יצירת השירים ושלל סיפורים מסביב להם - "גן סגור" נולד כי שירה גפן אמרה לאביה שהיא לא אוהבת לראות כך את הגן בלי ילדים, השורה מתוך "אני אוהב שוקולד" שעל שמה קרוי הסרט הגיעה בהשראת אביב, שכבר כילד היה מרוצה מעצמו, כעדותו של יהונתן. יהודה אטלס מספר ש"והילד הזה הוא אני" נולד מתוך רצון לשמר את הדברים שקרו לילדיו, ושהשיר הראשון שכתב לו בכלל לא נכנס לספר, ואף מכיל מילה גסה: "מי שבא לבקר ולא מביא לי מתנה, אני חושב שבעצם הוא בן זונה".
הגסות הזו אולי נשמטה מהספרים, אבל אטלס וגם גפן לא מכחישים שייתכן כי שיריהם תרמו לאנוכיות ולחוצפה שפשתה בקרב ילדים מאז, ובכלל לעלייתו של האיד. "היום אנחנו זקוקים מאוד מאוד להמנון קולקטיב", אומר גפן, האיש שלפני ימים ספורים הותקף בביתו עקב דעותיו, "כי אנחנו כל כך לבד והמצב כל כך קשה". כלומר כרגע שירי הילדים הללו וכל מה שאולי חוללו מאז, זקוקים בדחיפות למשקל נגד.
תובנות מעין אלה הופכות את "הכי הרבה" ליצירה שלמה ומרשימה. לא זאת בלבד שהיא מלבבת ושומרת על עניין לכל אורכה, אלא גם מצליחה להעמיק מבט על הזיכרון הקולקטיבי החזק מכל, שירי ילדות, לנער ולהעביר אותם דרך קשת שלמה של רגשות. ניפגש בעוד ארבעים שנה לסרט ההמשך על עלייתם המחודשת של שירי הילדים הקולקטיביים.
"הכי הרבה אני אוהב אותי" ישודר שוב בערוץ הראשון בשבת הקרובה ב-13:00