הרבה אנשים הוכו בהלם בימים האחרונים: התקשורת נותנת במה לאנשים שהם אולי לא היו רוצים לשמוע. זה התחיל באמיר חצרוני ונגמר, להבדיל אלף אלפי הבדלים, בריאיון שהעניק ארז אפרתי לנסלי ברדה במסגרת התוכנית "עובדה". "לא ברור מהו העניין הציבורי בחשיפת נקודת מבטו של עבריין מין שזה עתה השתחרר מן הכלא", נשאל בסטטוס שרץ בפייסבוק. בסטטוס אחר נטען כי "לתת במה לאנס" זה לא דבר לגיטימי. השיא, כמובן, הגיע מאוחר יותר, עת אנשים המליצו לצופי "עובדה" לצפות ב"פושרז" ששודרה בשידור שני בערוץ 10. "פושרז", היא כידוע, ריאליטי טראש במסגרתו הורים מנצלים לכאורה את ילדיהם למטרת רווח כלכלי. כל דבר עדיף על אנס.
עוד לפני שניגע בריאיון עצמו, צריך לעצור לרגע ולשאול האם באמת כל דבר עדיף על אנס. זאת אומרת, ארז אפרתי, לשעבר מאבטח הרמטכ"ל, ריצה את עונשו. מה בעצם ההבדל בין ריאיון עם אנס ששוחרר מהכלא ובין ריאיון עם רב-מרצחים? ומה לגבי שר לשעבר שנכלא וכעת שובר שתיקה? ולמה, פרט לאותו אדם שהמליץ על אלטרנטיבה אחרת, כל המתנגדים לשידור הריאיון של אפרתי חזרו אחורה בזמן לעידן הטלוויזיה החד-ערוצית והגיבו, באופן אירוני, כאילו מישהו אונס אותם לצפות באותו ריאיון?
הריאיון עצמו היה גרוע באופן קלישאתי ולא השיב על אף שאלה שדיין שאלה בתחילת המשדר. אפרתי הכה על חטא, התנצל, דמע ומלמל "שום דבר לא יכול להרגיע אותי", נסלי ברדה, עם תחושתה ה"דואלית" התעמתה איתו וניסתה להבין למה הפך למפלצת ואנס בחורה שלא הכיר שהרי מטרת הריאיון המוצהרת היתה לבחון כיצד "פורץ צד חייתי" ואיך ניתן להתמודד עם הפער בין המעשה הברוטלי ודמות המבצע, להלן: בן טובים והפסיכולוג, ובכן, אמר דברים שאפשר לפרש בכל דרך שנרצה. רק נעימת הפסנתר הנוגה כמעט השכיחה את כל הפעמים בהן אילנה דיין קראה לבחורה שנאנסה "מתלוננת". אפרתי הורשע, נכלא ושוחרר אבל הקורבן עדיין מתלוננת.
לאור התוצאה העגומה של הריאיון הזה, שווה לחשוב האם כל המהומה סביבו היתה מוצדקת. כולם שפטו מראש את מטרת הריאיון (הלבנת אפרתי על מנת שיוכל להשתלב שוב בחברה הישראלית. הו, האימה) וכולם, כך נראה, שכחו דבר אחד קטן: גם לאילנה דיין מותר לפשל ולהביא למסך כתבה לא ממש מוצלחת, בלשון המעטה. לכאורה, דיין לא היתה יכולה לנצח בשום תסריט. אם הריאיון היה נהדר, היו סוקלים אותה על אובדן המוסריות. אם הריאיון, כפי שקרה בסופו של דבר, הוא טלוויזיה די משעממת וקלישאתית, היא נסקלת בדיוק בגלל זה.
בפועל, אילנה דיין ניצחה בתסריט מסוים. בתסריט הזה, נקרא לו "המציאות", דיין ניצחה כי לא פחדה לעסוק, שוב, בנושא נפיץ שראוי לשיח ציבורי. כאמור, מדובר בניצחון בנקודות כי הריאיון עצמו היה גרוע אבל דיין הוכיחה כי היא ואנשיה נמצאים בכל צומת חשוב במרחב הישראלי. שעה קלה לפני שדיין שוחחה עם עורכת הדין של הקורבן וניסתה להבין ממנה מה יסייע לקורבן להשתקם, שוחח דני קושמרו עם איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, וניסה להבין ממנו איזו התנצלות מטעם ראש הממשלה תרצה אותו. בשני המקרים, אגב, שני הצדדים הנפגעים העדיפו להתחפר בעמדותיהם ולא לספק תשובה ברורה. גם אם על פניו ריאיון עם ארז אפרתי ב"עובדה" נראה כמו צלם בבית המקדש, הרי שכל מוקש כזה, מכוער וכואב ככל שיהיה, הוא צעד חיוני בדרך להחלמה וליצירת דיאלוג. לכן טוב שהריאיון, על כל מגרעותיו, שודר. החרמת הצד השני ו/או התעלמות ממנו לא תגרום לו להיעלם, היא רק תצחצח את תחושת הצדקנות העצמית. ועם זה לא הולכים למכולת. מקסימום לסטטוס בפייסבוק.
האם היה ראוי לשדר את הריאיון עם ארז אפרתי ב"עובדה"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק