וואו, כמה טוב שיצאנו ממצרים. כלומר, פעם, לפני עשרות אלפי שנים. לא באייטיז. למרות שטפו טפו, מינוס הברחות הסמים וכל המהגרים מאפריקה, עד עכשיו החיים ללא חצי האי סיני גם די בסדר. רק תחשבו מה היה קורה אם יציאת מצרים לא היתה מתרחשת. אני לא מתכוון לשנים של עבדות ובניית פירמידות, יותר בקטע של "המירוץ למיליון" לא היתה נגמרת לעולם. בלי פגרת החגים (פסח-יום השואה-יום הזכרון-יום העצמאות), וובה, אלה, לילי, לולי ושאר החברים היו רצים לעד. אף אחד לא היה אומר לעורכי התוכנית להפסיק. הרייטינג לא ירד, עם ישראל נשאר דבוק למסכים. אפשר להמשיך לנצח עם הדבר הזה. ככלות הכל, העונה שהסתיימה ממש עכשיו החלה עוד לפני שבנימין נתניהו הודיע על הקדמת הבחירות. בטח גם כמה פילות הספיקו להמליט צאצאים.
רבות נכתב על העונות הארוכות והפרקים הלא נגמרים של תוכניות הריאליטי בישראל. עורכי התוכניות האלה בדרך כלל ממלמלים בתגובה משהו שנשמע כמו "הגרסה הישראלית מבדרת ומרגשת". זה קצת מעליב את הגויים כי הגרסאות האמריקאיות הן מבדרות ומרגשות. האמת היא, כפי שאותם עורכים מודים, שהשיקול הכלכלי משחק כאן תפקיד חשוב. ובגלל אותו שיקול כלכלי והרצון להחזיר את עלויות ההשקעה, כל תיאור משימה מוקרא ע"י כל צוות ולאחר מכן גם מתואר ע"י אותו צוות. ולא כדי שנתרגש ונתבדר שוב ושוב ושוב.
ובכל זאת, הרייטינג של "המירוץ למיליון" מטורף. פעם היה אפשר להאשים את הצופים ולומר שהם יאכלו כל דבר שערוץ 2 יציע. היום, לאור הכשלון הקולוסלי של "הצילו! אני לא יודע לבשל" ו(במידה מסוימת) של "מאסטר שף VIP", די ברור שהצופים כבר יודעים לזפזפ. אז למה למען השם הם לא זפזפו?
אולי כי יש דברים גרועים מאלה. "המירוץ למיליון", על כל מגרעותיה הרבות, היא עדיין תוכנית בידור טובה ואם כבר צריך להפוך לבטטות כורסה נטולות מוח, "המירוץ למיליון" עדיפה על משחק כדורגל של נבחרת ישראל, נניח. זאת אומרת, כבר ראינו תוכניות ריאליטי טובות יותר מ"המירוץ למיליון". באמת. ובמינון מסוים, למשל, פעם בשנה, פרק אחד של "המירוץ למיליון" זה לא כזה נורא. ושוב, כשהאופציה האחרת היא ג'ודי שלום ניר מוזס בערוץ 10, אפשר להבין את הקהל השבוי של לולי ושמולי.
פרק הגמר, שבגללו התכנסנו כאן היום, היה דוגמה טובה לדרך בה "המירוץ למיליון" מצליחה להתגבר על כל החסרונות. כך למשל, למרות שמשימת הגמר האחרונה החלה שעה וחצי (ברצינות חברים מרשת, שעה וחצי?) לפני סיום הפרק, היא היתה מרתקת לצפייה. הזוג המוביל שנכשל, הזוג הכושל שמפתיע, הזוג שמסתמך על אלוהים. דמעות, דם ויזע. הכל היה שם. וזה באמת נחמד. שעה וחצי של דרמה מוצלחת. קל לפרגן לדבר כזה כשהמוח לא עובד ושוכחים שאותה שעה וחצי היא רק חלק קטנטן מעונה שלמה שמורכבת מעשרות שעות וחצי. אלוהים, אין לאנשים מה לעשות בחיים חוץ מלצפות בתוכנית הזו? לא יכול להיות שאין בעולם בו אנו חיים משהו אחר.
זה הסיפור של "המירוץ למיליון". התעלומה הגדולה שלעולם לא אצליח לפתור. בנפרד, כל יחידה וכל פרק עומדים בפני עצמם. כשהכל מתאגד לעונה ארוכה בת למעלה משלושים פרקים שנמשכת למעלה מארבעה חודשים, מדובר במפלצת שמאתגרת את צופיה בדיוק כפי שהיא מאתגרת את מתמודדיה. הזוכים הגדולים הם לא שי ושני אלא הצופים שהצליחו לצפות בכל הפרקים ולא עשו מעשה יוכי ולינור ופרשו באמצע כי היה קשה. אני, ותסלחו לי על התבוסתנות, מעדיף להפסיד.
מה אתם חשבתם על גמר "המירוץ למיליון"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק