"אני עורך דין, לא פושע"
(ג'ימי מקגיל, "סמוך על סול" עונה 1 פרק 2)
כל ספין אוף לכל יצירה גדולה נדון לחרב פיפיות מעצם היותו. העוקץ הוא השוואה תמידית אל המקור ותחושה שכל התכלית כאן היא לסחוט עוד כמה דולרים. הדבש הוא הסתמכות על דמויות מוכרות ועולם קיים שיש בו פחות דברים לבסס. במקרה של פריקוול ישנו יתרון נוסף - רבדים שמעשירים אותו גם במקרה שבו מה שקורה על המסך, על פני השטח, מעט משעמם או לא מרשים.
החדשות הטובות ב"סול" הן שפני השטח עושים עבודה מצוינת. מצוינת מספיק כדי שתעמוד בפני עצמה לחלוטין גם עבור מי שלא צפה מעודו בסדרה האם. העונה הראשונה שהסתיימה השבוע משרטטת באופן די מושלם את הסיפור של ג'ימי - מניסיונו להתרחק מימי הפשע והנוכלות שלו אל מלאכה מכבדת ומכובדת, בנחישות לומד משפטים בהתכתבות ועושה מספר פעמים את מבחן הלשכה עד שהוא אכן מצליח, ולבסוף מוצא נישה שמתאימה לו ועוזר לקשישים לממש את זכויותיהם. נשמה טובה. אגב כך הוא מטפל בדבקות באחיו החולה צ'אק, אותו אח שלבסוף בוגד בו ומשבש את כל חייו מאותה נקודה. מדובר בשרטוט חכם, יפה ונוגע ללב של מהלך הדברים, עם דמויות עשירות ואמינות ומשחק לא פחות ממרהיב של בוב אודנקירק. החדשות הטובות עוד יותר הן שהרבדים האמורים הופכים את "סול" ליצירה משמעותית בהרבה.
ישנם כמה וכמה קווי דמיון בין "סמוך על סול" לבין סדרת האם שלה, "שובר שורות". ראשית, שתי הסדרות מתארות את המטמורפוזה של הדמות הראשית בהן. ג'ימי מקגיל הפך מבחור טוב לנוכל - מסע דומה בסך הכל לזה שיעבור לימים וולטר ווייט. במקרה של סול הוא למעשה חזר לימיו כקדם, לימי ג'ימי המחליק. שנית, כמו ב"שובר שורות" גם ב"סול" ישנה תחושה של קץ ממשמש, חיץ בלתי נראה שבו יעצרו הדברים. אצל וולטר ווייט זה קרה בגלל סרטן סופני, אצל "סול" מפני שמדובר בסדרה מקדימה שמתישהו תגיע כרונולוגית אל פתחה של "שובר שורות", ובה אנחנו כבר מכירים את סול ואת מה שהוא. אל השניים האלה נוסיף את עמיתו של ג'ימי ב"סול" - מייק ארמנטראוט, שגם אצלו הסיפור דומה ועתה נחשף מול עינינו: ידענו שהוא היה שוטר בעבר וכעת אנחנו רואים מה הוביל אותו אל דרכי הפשע.
מבין שלוש הדמויות האלה המקרה שלו מהדהד עצוב מכולם - ב"שובר שורות" כבר ראינו שכל רווחיו הוקדשו לנכדתו קיילי, ואילו ב"סול" אנחנו נחשפים אל שורש החיבור הזה (באחד הפרקים החזקים של העונה), אל מצפונו המיוסר של מייק, ואף מגלים שאביה של קיילי נרצח כשם שיקרה גם לסבה. כשם שהוא בוחר בדרך הזו מטעמים משפחתיים, כך קורה גם אצל ג'ימי, שנבגד על ידי אחיו ומאבד אותו מבחירה, לפחות כרגע, לטובת מסלול שונה בתכלית.
המבט הנוגה לאחור הוא נקודת מוצא פקחית שהותוותה כבר מהדקות הראשונות של "סמוך על סול", שבהן ראינו את סול גודמן/ג'ימי מקגיל המבוגר בחייו החדשים, אחרי מאורעות "שובר שורות", מנהל משמרת תחת השם ג'ין בסניף 'סינבון' אי שם בנברסקה. בביתו הוא צופה בערגה בקלטת ישנה עם הפרסומת בכיכובו, לא נשאר לו אלא העבר. העובדה שסופה של "סמוך על סול" ידוע מראש טוענת אותה בעוצמה מרגשת ומדכדכת, והחלקים החסרים בתמונה מסקרנים במיוחד. איך השתנו כך חייו של סול? לאן נעלם אחיו מחייו? לאן נעלמה קים חברתו הטובה? למה הם (כנראה) כבר לא בקשר קרוב בתקופת "שובר שורות"? גם התהיות וגם הידיעות העתידיות יוצרות שכבה רוחשת מתחת לפני השטח של "סול", ופרק אחר פרק הופכות את האתנחתא הקומית הנכלולית של "שובר שורות" לדמות טראגית אפילו ברגעים היותר משעשעים של הספין אוף.
לא באמת הוגן להשוות בין העונה הראשונה של "סול" לבין המקבילה שלה ב"שובר שורות", שכילתה חלק ניכר מהעונה הראשונה שלה בחיפוש עצמי נמרח, משמים יומרני ומייסר, שאף לא הגיע אל קצו המתוכנן כי באמצע העבודה עליה פרצה שביתת התסריטאים. אבל גם קשה לא להשוות. העונה הראשונה של "סמוך על סול" מגובשת, מהודקת ומעניינת בצורה שהסדרה האם יכולה רק לחלום עליה - לא רק בעונת הבכורה אלא בכל עונותיה מלבד החמישית. לא בטוח ש"סול" תירשם כך בדברי הימים, כנראה שהיא לנצח תחסה בצלה של "שובר שורות" שללא ספק ניחנה ברגעים מסעירים יותר ממנה, אבל בדרכה "סול" עושה משהו שונה נהדר. העובדה שהיא נולדה כמהלך כלכלי גרידא הופכת את ההישג של יוצריה, וינס גיליגן ופיטר גולד, לנפלא במיוחד, ומוכיחה שגם מציניות עסקית יכולה לצמוח יצירה מרגשת.