עוד לפני שהפריים הראשון של "לבנון 2" - תוכנית פתיחת העונה של "המקור" - הוקרן, כבר הורגשה תחושת הייאוש שמלווה אותה. ב-67 שנותיה נראה שישראל הקדישה את זמנה לשני תחומים עיקריים: מלחמות ותחקירי מלחמות. כאלה היו כאן מאז ומעולם, באו והלכו, הגישו דו"חות עבי כרס, מסקנות אישיות, הפילו ממשלות והדיחו בעלי תפקידים. ידענו להכות על חטא כל כך טוב בין מלחמה למלחמה עד שכמעט לא הרגשנו שכבר הגיע הזמן לבאה בתור. ובכל זאת, נראה שכל הניסיון המר הזה לא באמת מוביל לשינוי מהותי בתפיסת העולם. נקודת המוצא הזו של לופ אינסופי מלווה את "לבנון 2" מתחילתו, רומזת בלי מילים שמה שנראה לפנינו הוא רק עוד ניסיון להבין איפה טעינו, בלי תקווה שנמצא את התשובות.
יסלחו החברים ב"עובדה", אבל תוכנית התחקירים הטובה בישראל נמצאת כבר כמה שנים טובות בערוץ 10. החשיפות המרשימות שהוצגו ב"המקור", מפרשת נסיעות נתניהו ועד פרשת "ישראל ביתנו", מציבות את תרומתה העיתונאית לחיינו במקום גבוה מעל כל מתחרה אחר. רביב דרוקר, העיתונאי הראשון בתולדות ישראל שהפך לאויב מוצהר של ראש ממשלה, יוצא בפתיחת העונה החדשה לשמוע לראשונה את גרסתם של בעלי התפקידים הבכירים בישראל בתקופת מלחמת לבנון השנייה. בעוד שוועדת וינוגרד שמעה מאחורי דלתיים סגורות את ההסברים למבצע שנמשך 34 ימים, הוביל לירי של יותר מ-4,000 רקטות על ישראל, לשיתוק החיים בצפון ולמותם של 164 ישראלים (מתוכם 119 חיילים) - זוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו זוכים לשמוע אותם בלי מתווכים ובלי פרשנויות.
החלק הראשון מתוך שניים (השני ישודר בשבוע הבא) מציג את השבועיים הראשונים למלחמה לפי סדר כרונולוגי, החל מקבלת ההחלטות בשעות הראשונות שלאחר חטיפת החיילים בהר דב ועד לסיום הקטלני של "מבצע בינת ג'בל". דרוקר מאפשר לאהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ להסביר את גרסתם לכל אחד מהאירועים בכל יום, ומוביל יותר מכל לאישוש התדמית שנוצרה סביב כל אחד מהם בחודשים שלאחר המלחמה. מעל כולם בולטת דמותו היהירה עד להחריד של רמטכ"ל צה"ל במלחמה, שנראית מקוממת הרבה יותר תשע שנים אחרי תום הקרבות. חלוץ מגדיר את עצמו שוב ושוב כ"כחול" (כינוי ליוצא חיל האוויר) שהוצנח לתפקיד המפקד העליון של הצבא על אפם וחמתם של "הירוקים". מכאן ואילך כל האירועים הם תוצאה של הקנאה כלפיו: קצינים, מפקדי אוגדות, שרים מכהנים ושרי ביטחון לשעבר, כולם משמשים להצדקת תחושת הרדיפה של האיש שהוגדר על ידי ועדת וינוגרד כ"מי שהסתיר מידע מהדרג המדיני וכשל בהערכת כוחו של האויב".
אם דמותו הזחוחה של חלוץ עוד נהנית מהספק של מי שלקח אחריות והתפטר מתפקידו, נראה שאהוד אולמרט מצליח להיראות כמעט כמו מי שנהנה מהמערכה. שלוש פעמים במהלך הריאיון עמו נראה אולמרט כמעט נרגש בעודו מתאר את פעולותיו של חיל האוויר בלבנון. ידיו חוזרות ומציגת את המסלול המדויק של הטיל שפגע שוב ושוב ושוב במטרה בקומה המדויקת, בדבריו הוא חוזר על מושגים כמו "שיטחנו", "השמדנו", "פגענו", בשכנוע עצמי מופלא. היום אנחנו יודעים שיכולות השכנוע האלה הפכו את אולמרט למי שהפך את השחיתות לפעילות לגיטימית, אבל במבט לאחור קשה גם היום שלא להצטמרר מהחלקלקות של האיש. בדיוק כפי שזרק במהירות את האחריות מעצמו אל מקורביו בפרשיותיו השונות, כך הוא ממהר להבהיר עד כמה הרמטכ"ל נראה לחוץ, שר הביטחון עייף וכמה היינו זקוקים להנהגתו האחראית כדי להגיע לתוצאות הנפלאות של המלחמה הנוראית ההיא.
החלק הראשון של "לבנון 2" לא באמת חשף משהו שלא ידענו עד כה על המלחמה. תיאורים מפורטים של הכשל בקבלת ההחלטות ובקשר בין הדרג המדיני לדרג המבצעי, הוצגו בספריהם של עופר שלח ויואב לימור ("שבויים בלבנון"), עמיר רפפורט ("אש על כוחותינו"), עמוס הראל ואבי יששכרוף ("קורי עכביש") ועיתונאים נוספים בשנים שחלפו מאז. הייחודיות שבתחקיר היא ההבנה ששום דבר לא באמת השתנה ברמת הסקת המסקנות האישית של הקברניטים. אפילו עמיר פרץ, החוליה הנורמטיבית ביותר בשלישייה, לא נראה כמי שמכה על חטא. שני חבריו לניהול המלחמה נראים כמו מי שהשנים רק חיזקו אותם בתחושת צדקתם. את השבלונה הזאת ניתן להציג על כל צוות שניהל את כל אחת מהמלחמות שהגיעו לאחר מכן. השמות ישתנו, אבל המציאות העגומה תישאר.
הדבר שחסר יותר מכל בחלק הראשון הוא הקונטקסט של המלחמה ההיא לימינו. עד כמה הכשלים של 2006 חזרו על עצמם שוב ושוב במבצעים שהגיעו לאחר מכן, עד כמה המסקנות וחשבון הנפש לא הובילו לשינוי מהותי בתפיסת המלחמה החדשה בכלל, או בניסיון למנוע את המלחמה הבאה בפרט. לשם כך יש יותר משעה של חלק נוסף, ושם התקווה היא שנקבל את סגירת המעגל החשובה הזו. בלעדיה, "לבנון 2" הוא שחזור של מלחמות ישראל האחרונות: דשדוש כואב שלא מוביל לאור שבקצה המנהרה.