כבר חמש שנים שצופית גרנט מחפשת משהו ברחבי העולם. פעם זו אמא, פעם זו סבתא. לפעמים זה בן. וגרנט מחפשת. עולה על טיסות ומחפשת דברים במסגרת "אבודים", שמפגישה פסקאות בסיפורים אנושיים שוברי לב. כך מוצג הקונספט שלה. בפועל לפעמים נדמה שמדובר בדבר אחר לגמרי, מסע למציאת מקום מנוחה עבור האגו של צופית גרנט. החוט המקשר בין כל האנשים שהלכו לאיבוד הוא גרנט והקטע המבאס בכל הסיפור הזה הוא שנראה שגרנט אינה צינית. היא באמת עושה את מה שהיא עושה כי היא מאמינה בזה מעמקי לבה. לכו עכשיו תתמודדו עם אגו.
העונה המקוצרת החדשה של "אבודים" נפתחה עם מארי, שנולדה בירושלים לאם יהודייה לפני 44 שנים, אבל די מהר נלקחה בחזרה על ידי אביה אל הרפובליקה המרכז אפריקאית שהיא, כפי שהצופה לומד מהר, מדינה מוכת טרור שמלחמת אזרחים משתוללת בה. ולא, הרפובליקה המרכז אפריקאית היא לא שם קוד למדינה באפריקה, יש באמת מדינה שנקראת כך. והיא מזכירה מעט את הגיהנום.
לפחות לפי עורכי "אבודים". את העריכה המניפולטיבית של "אבודים" אפשר ללמד בכל בית ספר לעינויים. עורכי התוכנית מכים בצופה בדרך הכי חזקה ואז נסוגים לאחור כדי לגלות שהצרה לא גדולה. כך למשל נדהם הצופה לגלות למה אמה של מארי לא רוצה אותה. אולי זה בגלל שאביה שחור והיא מתביישת בה? אחרי כמה דקות מתברר שהאם טוענת כי אביה של מארי אנס אותה (ובהמשך מתברר שזה לא נכון כנראה). הרפובליקה המרכז אפריקאית? אה, היא בכלל "מקום שאיבד צלם אנוש" לפי גרנט בתחילת הפרק וגם מקום שאנשי משרד החוץ ממש לא רוצים שצופית גרנט תבקר בו בניסיונותיה לאתר את מארי (שעקבותיה אבדו בינתיים). עיתונאי צרפתי מצדו, אומר לגרנט שהיא מעט לחוצה לדעתו. מעניין אם כך ישראלים מתייחסים לאנשים שחוששים לבקר בה. כל אנשי הצוות של גרנט, אגב, גם מביעים חשש לחייה ולשלומה. בתה אף תוהה בקול "כמה רחוק את עוד תלכי בשביל זה". חצי שעה לאחר מכן הצופה זוכה לקבל עוד אינפורמציה על המדינה שהוא לא מכיר. ושוב: רק לאחר שלושים דקות בהן גיבש דעה, שלילית בעיקר, עליה.
וכך, ברבע הראשון של התוכנית נקבע הנרטיב. מארי שאיבדה את אמה ומאז הלכה לאיבוד כבר לא מעניינת. היא לא מוקד העניין ולא כוכבת התוכנית. הנושא הוא האם צופית גרנט תצליח לחזור בשלום מהמסע לרפובליקה המרכז אפריקאית והאם היא תמצא את מארי (אזהרת ספוילר: כן. אזהרת ספוילר נוספת: אבל רק אחרי 50 ומשהו דקות). בדרך למארי, גרנט מספיקה להגיע עד לטלוויזיה הממלכתית של מדינה שנמצאת במלחמת אזרחים רק כדי לשדר מודעת "נעדרים" של אשה אחת, לבקר במחנות פליטים שונים, לשוחח עם פליט שכל משפחתו נשרפה ולתהות, לאחר שמארי נמצאת, כיצד היא תספר לה שאמה לא מעוניינת להכיר אותה (במילותיה של גרנט: "זה כאילו שם אותי גם במקום עם המון אחריות").
בסוף, כאמור, מארי נמצאת וגרנט מספרת לה שאמה לא רוצה להכיר אותה. מארי ובתה עולות לישראל (גרנט מחבקת, "יהיה טוב, אני מבטיחה לך") פלוס איחוד קורע לב ונוטף דמעות עם האח החורג שלה. וכאן, באופן טבעי, מארי חווה התקף חרדה ורוצה לחזור לרפובליקה המרכז אפריקאית. גרנט, בכנות מדהימה, פולטת "למה הבאתי אותה אלוהים ישמור?". כן, תוכנית פתיחת עונה לא תיראה טוב אם האבודה רוצה לחזור לאיבוד. ולמרות שהסכמנו שגרנט מאמינה במה שהיא עושה, אי אפשר שלא להתרפק על הציניות. בטח כשמסעה של מארי מסתיים עם קריינות של גרנט בה היא מספרת שמארי ובתה "מתאקלמות במקום שקט ובטוח". זום אאוט. מארי ובתה נמצאת במרכז הקליטה באשקלון. אכן, מקום שקט ובטוח בין אזעקה לאזעקה. אולי כמו בסדרת סרטי "יעד סופי", אף אחד לא יכול לנצח את הנוסחה ולהתחמק מגורל אכזר. אפילו לא צופית גרנט.
ומה אתם חשבתם על "אבודים"? ספרו לנו בתגובות