לטוב וגם לרע, לא נראה ש"קשת" היתה יכולה לבקש עיתוי מוצלח יותר להשקת הקומדיה החדשה שלה "שחקן זר". שתי דקות אחרי שנבחרת ישראל בכדורגל הובסה בעוד משחק גורלי, צנחה לדרג הרביעי בדירוג העולמי והותירה את אוהדיה המתוסכלים לבהות בשחקנים שכבר נמצאים בדרכם לחופשה בווגאס - קשה להתייחס לענף הספורט הפופולרי בישראלי שלא בהומור. מצד שני, המציאות הזה היא בדיוק מלכודת הדבש שמספקת הפוליטיקה הישראלית לתוכניות כמו "ארץ נהדרת". לכאורה, מדובר במאגר בלתי נדלה של טיפוסים הזויים, שערוריות ומבוכות, אבל כשהמציאות כל כך מגוחכת בלי מתווכים, קשה מאוד להצליח להתעלות עליה עם סאטירה.
ליד הכדורגל הישראלי, הכנסת נראית כמו כינוס לורדים בארמון בקינגהאם. ההיסטוריה של כוכבינו שיצאו לנכר כדי להראות לגויים מה זה עמוסה בסיפורים לפנתיאון. איציק זוהר נבחר לשחקן הגרוע ביותר בתולדות קריסטל פאלאס האנגלית, והספיקה לו עונה אחת בלבד במועדון כדי להגיע לתואר הזה. האגדה מספרת שהקש ששבר את הגב של יוסי בניון וגרם לו לעזוב את אקדמיית הכדורגל האגדית של איאקס ולשוב לישראל, היתה העובדה שמשפחתו לא הצליחה למצוא כוסברה בשוק באמסטרדם כדי לבשל את המנות האהובות עליו. ושלומי ארבייטמן? עזבו, את זה צריך פשוט לראות.
על רקע כל הטוב הזה מציגה "שחקן זר" את סיפורו של אדיר מיוחס (מאור שוויצר): כדורגלן ישראלי שנרכש על ידי מועדון הפאר האנגלי צ'לסי, וכמיטב המסורת הישראלית הדביקה, יוצא אל בירת אנגליה חמוש באביו הפו?שר מאיר (מוני מושונוב), חברתו הדוגמנית ובוגרת הריאליטי נופית זאנה (הילה סעדה) ואחיו העצל והתלותי פרדי (יובל סמו). בלונדון פוגש אותם חני שוורץ (מעיין בלום), ישראלי שחי בלונדון ומשמש ככלבויניק בעבודות מזדמנות, שמשמש בתחילה כנהג הצמוד אך הופך בהמשך גם לסוכן של מיוחס. הרבה בזכות העובדה שצ'לסי העדיפה להעביר את הכישרון הישראלי בהשאלה לברנטפורד, מועדון מהליגה האנגלית השנייה.
דוד ליפשיץ ואסף גפן, שניים מהכותבים הבכירים של "ארץ נהדרת" וחובבי כדורגל מושבעים, חתומים על "שחקן זר", וכאן מגיעה התעלומה הגדולה ביותר לגביה. דווקא מצמד שיודע לנתח לעומק את החברה הישראלית ולמצוא בתוכה את הניואנסים הקומיים הקטנים, מפתיע לקבל מוצר קלישאתי כל כך, על גבול סרט הבורקס. הקומיות של "שחקן זר" בנויה רובה ככולה על המפגש בין קריקטורת הכדורגלן/הישראלי המצוי והבטוח בעצמו לבין העולם הגדול. מעבר לכך שהקלישאות על העברית העילגת ("להישאר עם שני רגליים על הקרקע"), האנגלית המקרטעת, החוצפה ותחושת המגיע לי כבר נטחנו עד דק עשרות פעמים בעבר, הן נראות כמו עוד גרסה של "הישראלי המכוער" על גלגוליו השונים. זה לא מקרי, גפן הוא הכותב הראשי של הפינות האלה ב"ארץ נהדרת", וניכר שהקו הזה המשיך באופן טבעי אל הסדרה.
"הישראלי המכוער" הוא טיפוס שמאוד קל לזהות על פי "המודל הארץ-נהדרתי". הפילוסים של העולם תמיד מגיעים ממוצא מאוד ברור, קל לשער היכן גדלו ומהי רמת ההשכלה שלהם. ב"שחקן זר" ממשיך הקו הזה וברור לחלוטין שהגיבורים יגנבו, ירמו, יתחמנו ויידבקו במזרח-תיכוניות מזיעה על הקולגות הקרירות מאירופה. השימוש בדמויות האלה שטוח מאוד, שלא לומר צפוי. הבדיחה על הכדורגלן והדוגמנית עבשה כבר שנים, אבל זה לא הפריע למרבית הסצנות בכיכובה של סעדה להתרכז במראה החיצוני שלה, בקעקוע של הקבוצה על ישבנה ובסידור המחשוף. לא פלא גם שהאירוע המרכזי שעובר עליה בפרק הבכורה קשור באותו מחשוף. ואם כבר "הישראלי המכוער", רק מתבקש שיובל סמו יפציע בדמות שנדמה כאילו הוא מגלם ברציפות כבר נצח. גם אם מדובר בדמות נהדרת, האפקט שלה מוצה כבר מזמן והיא רק מוסיפה לתחושה שמישהו כאן לא התאמץ יותר מדי בשלב המחשבות על הסדרה.
בכלל, לא ממש ברור למי "שחקן זר" מכוונת את ההומור שלה. כך למשל, במקרה קהל שוחרי הכדורגל חוסר הדיוק שלה בפרטים הוא כמעט ברמת מחדל. הדברים מגיעים לשיא כשמנחי אולפן "ליגת האלופות" (שם מבקר ליפשיץ על בסיס קבוע כאורח/פרשן) מתקשים להגות את שמה של "הקבוצה הנידחת" מהליגה השנייה באנגליה. מאוחר יותר בפרק יוסבר שאף אחד לא משדר את המשחקים של הקבוצה, שהאצטדיון שלה נראה קצת כמו "המכתש" ברמת גן. בפועל משחקי הליגה השנייה באנגליה משודרים גם משודרים, משוחקים באצטדיונים חדישים ומלאים בעשרות אלפי אוהדים מדי שבוע, ובעיקר איכותיים עשרות מונים מכל "מפגש פסגה" בליגת העל. אם "שחקן זר" מכוונת לקהל הרחב דווקא, לא ממש ברורה ההתמקדות בשחקן כדורגל. בדיחות על מספרי חולצה, קפטנים ומיקום על מגרש, מוריניו ומרקו בלבול, לא באמת אומרים כלום למסעודה משדרות.
בהחלט יכול להיות שמאור שוויצר הוא שחקן מצוין, אבל ב"שחקן זר" הוא נכנס לנעלי דמות ראשית אפורה ושכיחה לחלוטין. הילה סעדה היא שחקנית מוכשרת מאוד שמתבזבזת כאן על קלישאת בימבו שלא מתאימה לרמתה. אפילו מוני מושונוב נראה מתאמץ מדי בתפקיד האבא הדביק. למעשה הדמות היחידה שיוצאת קצת מהשבלונות הצפויות היא חני של מעיין בלום, שמשחק כאן נהדר את הסייד-קיק הלא יוצלח של החבורה. בסופו של דבר "שחקן זר" היא הרבה יותר שכפול של המוצר עליו היא מבקשת לצחוק, מאשר קומדיה שנונה. הכתיבה והדמויות בעיתיים, הירידה לקלישאות והמחסור בחדשנות בולטים מדי, והתחושה היא שהסדרה לא מצליחה להתעלות בשום שלב על רמת המגוחכות האמיתית של התופעה שהיא הכדורגלן הישראלי.
ומה אתם חשבתם על "שחקן זר"? ספרו לנו בתגובות