יש שופט בירושלים. כלומר, ביפו. תלוי באיזה שלב של היום אתם מוצאים את ירון דקל. דקל, לאחר שהות בת כמה שנים בארה"ב כשליח רשות השידור, החליט לחזור לצפון אמריקה כי חש מועקה. לא מועקה מהחיים בישראל חס וחלילה אלא מכך שיש אנשים, ישראלים יהודים כשרים רחמנא ליצלן, שהחליטו שלא לחיות בארץ הקודש. השם ישמור. "הנתון מבהיל", מכריז דקל בפתח הפרק הראשון של "דה איזראליז" ששודר אתמול בערוץ הראשון. לפי "דה איזראליז", מדי שנה עוזבים את ישראל 16 אלף אנשים. "פעם כינו אותם בשמות", מתפייט דקל. הוא יכול להירגע, גם היום זה קורה. פעם קראו להם "יורדים", היום מסתפקים ב"בוגדים".
אולי כי ראו את הבעיה נוצרת מול עיניהם, בערוץ הראשון ניסו להרגיע את הרוחות עוד לפני שידור הסדרה וטענו בהודעה לעיתונות "המסע לאורכה ולרוחבה של אמריקה חייב את דקל שלא לבוא למפגש מתוך צרות עין. גם לא מצדקנות - אלא מסקרנות". ההצהרה הזו לא מתיישבת עם רוח הפרק הראשון שכן בכל מפגש עם ישראלי שמתגורר בחו"ל, דקל היה התובע, חבר המושבעים והשופט. "אתם עוזרים לישראלים לעזוב את ישראל", הוא אומר לישראלי שהקים בקנדה מרכז תמיכה לישראלים שמהגרים מישראל ומגיעים למרכז לאחר שעזבו את הארץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית, דקל מגיב "מעודדים לעזוב את הארץ" וכשהוא מקבל שוב תשובה שלילית הוא ממהר לציין שהאדם מולו זז באי-נוחות. באמת למה זה קרה. אולי בגלל האגרסיביות וההצקה שלא נגמרת?
ה"סקרנות" שמניעה את "דה איזראליז" היא יותר התנשאות וולגרית מאשר סקרנות אמיתית. דקל (בסיוע משרד הקליטה שמטיל צל כבד על כל האינטרסים בהפקת הסדרה ומניעיהם) פשוט לא מבין איך יש אנשים שלא בוחרים לחיות בישראל, ארץ זבת חלב, דבש וצוקים איתנים. זה באמת עצוב. לא נטישת הישראלים אלא זה שדקל, גם לאחר שהתגורר כמה שנים בחו"ל, באמת לא מבין למה יש אנשים שלמרות כל קשיי הקליטה בחו"ל, מרגישים צורך להתנתק מהקולקטיב ולחיות עבור עצמם ולא עבור אתוס. "המון יהדות יש לכם בבית. למה?", הוא תוהה בביקור בבית מקומי. אכן, בלתי נתפס שיש יהודים מחוץ לישראל.
"אני לא חושב שלהיות ישראלי זה כל כך מיוחד", אומר באומץ אחד המרואיינים, ששירת בצה"ל כנווט, ומוסיף שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה "מהגר" היא מילה גסה. דקל שואל אותו אם הוא לא רואה הבדל בין מהגר הודי ומהגר ישראלי וזוכה לתשובה הנכונה והטהורה: "זה אנשים בכל מקום". ככה זה, כל בני האדם נולדו שווים. "זה צובט. הרי המדינה נבנתה על אנשים כמוהו", מקריין בעצב דקל שלבטח התנחם בידיעה כי אותו מרואיין חזר לארץ בסופו של דבר. העיסוק בשאלת המהגרים הישראלים (מצטער, הם לא ירדו משום מקום. מקסימום עלו על טיסה) הוא ראוי שכן כל מדינה צריכה לבחון את יחסיה עם תושביה מעת לעת, אבל "דה איזראליז" פשוט סוטה מהנתיב הדוקומנטרי ונכנסת, די בקלות יש לציין, למקום חד-ממדי לאומני בו שטיפת מוח מצד השלטון היא דבר מקובל.
העובדה ש"דה איזראליז" צולמה לפני מספר שנים (על שערי העיתונים שמופיעים בסדרה מתנוססת פרשת מרגלית צנעני משנת 2011) כמעט מעלימה את השלב הבא בעיסוק בשאלת ההגירה: כיצד עידן הגלובליזציה שינה את אופי ההגירה. "זה בעצם כמו לחיות בפתח תקוה", מסביר אחד המרואיינים בהבלחה רלוונטית בודדה בפרק. ובאמת, בין האינטרנט לטיסות הזולות, אין מרחק כזה גדול בין ישראל לצפון אמריקה. "דה איזראליז", לפחות בפרק הראשון, לא חוקרת את השפעת המאה ה-21 על המהגרים ומתעקשת משום מה להיצמד לנרטיב עליו התחנך כל ישראל לפני כמה עשורים. אם נתנתק לרגע מהדמגוגיה הפסיבית-אגרסיבית של דקל ("אז למה לא להיות בארץ אם כל כך רוצים את הארץ?"), זהו חטאה הגדול. היא לא יצירה דוקומנטרית אלא מסמך מיושן.
ומה אתם חשבתם על "דה איזראליז"? ספרו לנו בתגובות