כשחושבים על זה לרגע, כמעט בלתי נתפס להבין שפורמט הלייט נייט לא הפך ללהיט קבוע בישראל. במדינה כל כך מטורפת שנעה כל הזמן סביב הדרמה, רק מתבקש לסגור את היום עם טון קליל ולא מחייב, כזה שלא עושה אשליה של נונשלנטיות אלא באמת מרגיש כזה. "חלומות בהקיציס" ו "פרפר לילה" היו כאן בזמנים שפויים מעט יותר והוכיחו שבישראל יודעים לעשות לייט נייט פרוע ומשעשע לא פחות טוב מאשר בארה"ב. מאז הן נמוגו לטובת מהדורות חדשות מחופשות לבידור, מושלכות הצידה לטובת הסיכום ה-246 של היום שהיה. רק בגלל הסיבה הזאת מגיע סחתיין גדול לרשת על ההחלטה לחדש את "המופע של רד ודביר" ולתת יד לשפיות. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לקצת מזה.
בעונתה השנייה, "המופע של רד ודביר" לא מנסה לשנות את הנוסחה שעבדה אשתקד. דביר בנדק הרזה להפליא חוזר לשתף פעולה עם ארי פפר, סולן להקת "רד בנד" והאיש מאחורי הבובה הסגולה, המופרעת ומשולחת הרסן. השניים מארחים בכל תוכנית שני אורחים, מתבלים במשחק ומסיימים בהופעה קצרה עם האמן האורח, שמהווה בדרך כלל את שיאו של הערב. יש משהו מאוד נכון בחיבור בין השניים האלה, שלא מפריעים אחד לשני ולא מתאמצים לייצר דינמיקה בכוח, סטייל זוג מוכר אחר מנווה אילן.
הריאיונות הם החלק הפחות חזק בתוכנית, הרבה בגלל העובדה שאורך התוכנית (25 דקות נטו) כמעט מכריח מצב של ריצה מתמדת ולא מאפשר שנייה של הפסקה. המבנה הזה הופך את הריאיונות בתוכנית לחלשים וחבל. נכון שתוכניות לייט נייט בנויות על ההבנה שהאורח מגיע לקדם פרויקט כלשהו, אבל נראה שכאן בנדק ואורבך לוחצים קצת חזק מדי על כפתור הפאנץ'. מוקי וצופית גרנט, שהתארחו בתוכנית הראשונה, כמעט לא קיבלו הזדמנות אמיתית להתבטא. לכל שאלה השתחלה בדיחת סמים של רד או התחכמות קטנה של בנדק עד שהריאיון הפך לכמעט חסר חשיבות. דווקא בפורמט קליל ומשוחרר שכזה אפשר לחכות קצת עם הפאנץ' ולנסות לדובב את האורח. לא מעט סיפורים מגניבים כאלה שהגיעו מצד האורחים ממלאים את תוכניות הלילה שמעבר לים.
עדות לפוטנציאל הגדול שיש בסיטואציות האלה הגיע במשחק שניהלו השניים עם מוקי, אוהד מושבע של מכבי ת"א בכדורגל. בנדק הקריא שורה של שמות וביקש מהזמר לקבוע האם מדובר בשחקן עבר של הקבוצה או בזמר מהאירוויזיון. זה היה קצר ומשעשע, מקורי וכיפי, על אחת כמה וכמה מכיוון שמוקי הצליח להיכשל באתגר בצורה מפוארת.
בסופו של יום "המופע של רד ודביר" הוא בשורה משמחת לכל מי שעדיין תולה קמצוץ של תקווה באפשרות לנורמליות. ההופעה הנהדרת של רד בנד ומוקי בסיום עם עיבוד לא שגרתי לשיר ל"Girl I Want To Make You Sweat" של בוב מארלי היתה מהנה ואנרגטית בדיוק במידה הנכונה לסגור את היום. הדינמיקה מוצלחת, המשחקים מבריקים, נותר רק לשייף קצת בפינות ואז גם לנו תהיה לייט נייט להתפאר בה, בדיוק כמו פעם, כשהיה כאן שפוי קצת יותר.
ומה אתם חשבתם על "המופע של רד ודביר"? ספרו לנו בתגובות