הדבר הכי בולט ב"אטלנטיקה", זה שמיד קופץ לעין בין אם התחברתם לסדרה או לא, זו ירושלים. ברור שמישהו (ובמישהו הכוונה לעיריית ירושלים, שקרן ההשקעות המיוחדת שהקימה סייעה למימון הסדרה) רצה מאוד להוציא את העיר טוב. וזה עבד. ירושלים, עיר שביקור בה יגלה לא מעט הזנחה ועיזבון, נראית ב"אטלנטיקה" כמו האלטרנטיבה המושלמת לבירת התרבות הזוהרת מהמרכז: הרחובות הקטנים המעוצבים בסגנון קלאסי, הפאבים נטולי הפוזה והתחושה של אירופה בתוך ישראל הרחק מתל אביב הרועשת וההומה. יכול להיות שהרקע הפסטורלי הזה אפילו נוצר במכוון על ידי עודד דוידוף, שגיא אזולאי ורמי דוידוף, יוצרי הסדרה, כאילו כדי לומר בלי מילים שרוקנרול וירושלים הם שני עולמות שלא באמת יכולים להיפגש.
אטלנטיקה היא להקת רוק ירושלמית מדשדשת שמתגלגלת לה כבר שנים בניסיון להגיע לסוג כלשהו של הכרה. חבריה מנהלים איתה ובינם לבין עצמם סיפור אהבה-שנאה בלתי פוסק, כזה שמאפיין רק את מי שעוסקים בתחביב שלהם כל כך הרבה זמן עד שהפך לדבר היחיד שהם יודעים לעשות. בוזי (אלון חמאווי) הוא סולן הלהקה והחבר היחיד מתוכה שמנסה להתחבר לרוח הרוקנרול: הוא אגואיסט וילדותי, חסר אחריות ומתחזק רק מערכות יחסים שמהן הוא יכול להפיק תועלת לעצמו. חואן (בני אלדר) הוא נגן הגיטרה הממורמר והמכור לאלכוהול, שמוכן לעשות הכל כדי להוציא כבר דיסק אחד בחייו. צידקי (שלומי קוריאט) הוא הבסיסט הקמצן והציני, גיא (אנדריי בר) הוא המתופף שרק עלה לישראל מרוסיה וממעט לדבר. חייהם של החבורה משתנים כשצחי (טל פרידמן), מדריך טיולים אפור ושאפתן, מחליט לקחת עליהם את חסותו ולהפוך למנהל הלהקה.
אחרי שתסיימו להתפעל מירושלים היפה, הדבר הבולט הבא ב"אטלנטיקה" הוא השפה. נכון שזה נשמע קצת מתחסד לדבר על שפה בעידן שבו HBO שוברת את מינון ה"פאק" לדקה, ובכל זאת לא כל דבר שמתאים לשם מתאים גם לכאן. ברור שאנשי רוק אמורים להיות "פרועים", אנטי-ממסדיים ואימפולסיביים, ובכל זאת, בשלב מסוים העומס של "מזדיינת", "שרמוטה", "כוס", "קוקס", "זונה" בכל שורת דיאלוג מתחיל לייצר דחייה. זה כבר לא השימוש הנכון והריאליסטי בשפת יום-יום, אלא מופע ערסוואתי-אגרסיבי שנראה כאילו נלקח מסרטוני השוקולד. הסוגיה הזאת קריטית כי היא משליכה על ההצלחה של "אטלנטיקה" לייצר הזדהות עם הדמויות שלה, החלומות והשאיפות שלהן. קשה לייצר סימפתיה לדמויות כאלה, בעיקר כשמבינים שהוולגריות היא לא הביטוי הקומי שלהן (כמו במקרה של ארליך מ"עמק הסיליקון" למשל), אלא פשוט חלק אינטגרלי מהן.
הבעייתיות הזאת רק מתגברת כשמתברר שהדמויות הנשיות בסדרה משמשות תמיד אמצעי למטרה: כסף, מין, שותפות למרמור, מישהי להוציא עליה תסכול. אם הייתם מוציאים את כולן מהסדרה ומתייחסים אליהן רק בדיאלוגים, איש לא היה שם לב. קחו לדוגמה את הדמות של רות אסרסאי, מלצרית שהזיהוי היחיד שלה הוא היכולת ליישר קו עם אוצר המילים של הגברים. זה ממשיך גם לסטריאוטיפ של הדמות הערבית (לואי נופי), אסיר חם מזג שמוכן לבצע כל עבודה מלוכלכת תמורת סכום פעוט. יש מחסור בקסם בעולם של "אטלנטיקה", כאילו סוג של מחסום שמונע אפשרות לזרום עם הקו הסטלני-הזוי שלה, וזה חבל.
הסיפור של "אטלנטיקה" נולד מתוך החוויה האישית של דוידוף, שהקים בעבר להקה כושלת אמיתית בעלת אותו שם בירושלים. חלק לא מבוטל מכוכביה הם זמרים שעברו על המסכים שלנו בעבר בדרך לקריירה מוזיקלית: יעל שושנה כהן ("דה ווייס"), שירה חן ("כוכב נולד 2") וגם אנדריי בר (סולן "לוס כפרוס") וטל פרידמן, מוזיקאי בעצמו. יש כוונה טובה אמיתית בצלילה אל תוך שורשי העולם המוזיקלי הישראלי, על הקשיים וההזיות שבו, הניסיונות לקושש הופעה בפני ארבעה וחצי אנשים בפאב אפל והמחסור התמידי בכסף, גם הדמויות שנאספו כדי להרכיב את הלהקה מעניינות, אבל משהו בחיבור של המרכיבים פשוט לא מצליח להתרומם.
יש לסדרות כמו "אטלנטיקה" מקום כמעט חיוני על המסך שלנו, כדי לאתגר את הקיים והטחון ולהאיר פינות חדשות בפסיפס הישראלי. אולי "אטלנטיקה" תשתפר מתישהו בעתיד, תתבגר מחטאי הילדות הבעייתיים שלה ותהפוך לכוכבת רוק. לא ברור אם כשזה יקרה, יהיה עדיין מי שיסכים להגיע להופעה.