אחת התהיות המרתקות שילוו אתכם במהלך הצפייה ב"איט אנד ראן" של ערוץ 10 היא האם מישהו שם, בסולם המורכב של מקבלי ההחלטות שהתבקשו לאשר את התוכנית לשידור, ראה את האירוניה. האם יכול שמישהו חמד לו לצון ואמר בפנים ישרות לחלוטין: "כן, לקרוא לתוכנית הזאת בפרפרזה על פגע וברח זה לגמרי לגיטימי". זה היה סוג של הפוך על הפוך, אלתור מחתרתי, מהלך קלאסי של "זה כל כך גרוע שבסוף זה עוד יתפוס". האמת? האופציה הזאת עדיפה. יש בה לפחות את ההנחה שנעשה סוג של שיקול דעת בהחלטה הזאת מצד ערוץ שעד לפני חמש דקות עוד נאבק על קיומו. האלטרנטיבה היא ההבנה שהערוץ שהכה על חטאי העבר והבטיח לצופיו לוח משדרים רזה ורציני, פשוט צחק עלינו כל הדרך לרישיון.
"איט אנד ראן" מציגה את נאור ציון בתור סוג של גורו לענייני תיירות: האיש שמכיר את המקומות החמים, האוכל הטוב ביותר, מקומות הבילוי, הספוטים למביני עניין. אבל כאן זה לא נגמר כי ציון הוא גם גורו של כושר, ולכן מכיר את המקומות הכי טובים לרוץ בהם. למה לרוץ? אין שום הסבר הגיוני שבעולם, הוא פשוט אוהב את זה, ולכן אתם תצפו בו בגופיית ספורט וטרנינג מניע את השרירים ברחובות כדי "לפנות מקום" לארוחות הבאות. ובנוסף לכל אלה נאור ציון הוא גם בדרן. ולכן הוא יספר לכם בדיחות בין ביס לספרינט, יריץ דאחקות על חשבונם של המקומיים ואפילו יחלטר כבלש! אבל לזה עוד נגיע.
ברוח הימים של "UnREAL" אפשר להסתכל על "איט אנד ראן" כסוג של פארודיה עצמית שמתאהבת בז'אנר של עצמה. ציון הוא האיש הכי פחות מתאים להנחות תוכנית מהסוג הזה, כמעט עד שנראה כאילו הוא מודע לזה בעצמו. אבל רק כמעט. זה מתחיל בקצב הדיבור. ציון הוא סטנד-אפיסט ובתור כזה רגיל לדבר מהר. מאוד מהר. הבעיה היא שתוכניות תיירות לא עובדות בקצב כזה. לא תספיקו לומר "אני לא מאמין שמישהו אישר את הדבר הזה לשידור" וציון כבר הספיק לעבור שלושה מקומות חמים של המבורגרים, ארבע פיצריות, שתי מסעדות יוקרה ולתפוס גלידה מהעגלה ברחוב. אנחנו מבינים שהוא ממהר לרוץ ולהוריד את כל אלה, אבל למרות שהוא מציין את שמות המקומות, אין שום סיכוי בעולם שתספיקו לקלוט אותם ולסמן לעצמכם ביומן כאופציות לטיול הבא. גם מיקומים, כתובות או הסברים טקסטואליים לא מופיעים בשום שלב על המסך. "איט אנד ראן" פשוט מניחה מראש שאתם לא באמת לוקחים אותה, או את המנחה שלה ברצינות כדי להתעכב על ההמלצות שלה.
כשמתעכבים על הביקורות שמספק ציון מבינים למה. פעם בחמש דקות הוא מבטיח שהביא אתכם ל"מקום הכי חם בעיר". ובעודו נוגס מפיצה אלוהית הוא יספר לכם שהייחוד שלה הוא שפשוט "מרגישים את הייחוד בכל ביס". ההמבורגר הוא "המפגש האמריקאי הקלאסי כל כך בין קציצה ללחמניה". המנות "פותחות את התיאבון למנות הבאות" והקינוח הוא כבר סתם בליל של אנחות. בפיצריה אחת נאור טוען ש"יש לקט ירקות כלשהו כתוספת". וזה בסדר, אגב, כי אף בר דעת לא היה חושב שנאור ציון צריך לספק ביקורת אוכל. הבעיה היא שהוא לא מנסה לספק ערך מוסף על ידי שיחות עם שפים, מביני דבר או עם מבקרי מסעדות מקומיים. הוא צריך לרוץ. לא לפני כמובן שנצחק על רפי גינת (כי הוא שמן, וכבר לא אחראי על המשכורות).
אם הקצב הפסיכי לחלוטין והגימיק ההזוי של צפייה בנאור ציון רץ במשך דקות ארוכות בפריים טיים של ערוץ מסחרי לא מספיקים, מגיעים הטקסטים של "איט אנד ראן" ומשלימים את התמונה. "בירת הסתגלתנים והקשוחים ביותר מכל העולם" (הטעות "סתגלתנים" במקור), "ניו יורק יש רק אחת, אף אחד לא יצליח לקרוא עליה תיגר", "יש פה מוזיאון אם אתם רוצים, אבל אני חייב לרוץ", "פיצה שמתפצפצת בפה עם טעמים מופלאים ולא מוכרים". מי מדבר ככה? ובעיקר למה? ואם צוחקים עלינו למה ציון נראה כאילו הוא רציני מאי פעם בטון הדיבור ובהליכה הבטוחה כל כך שלו ברחובות. היינו יכולים לבקש תשובות, לדבר על זה קצת, אבל היי, נאור צריך לרוץ שוב. אז ביי.
מתישהו לקראת סוף התוכנית כבר נכנסים ממש לשלב הפארסה. זה קורה כשנאור ציון נתקל ב"נוכלת" צעירה שמבקשת ממנו מאה דולר. הוא מחליט "לעקוב" אחריה כדי להוכיח לנו מה קורה כשנותנים לנוכלת מאה דולר. מעבר לכך שהמשחק של "הנוכלת" לא משכנע מספיק כדי להאמין שהעסק לא היה מבוים, המצלמה עוקבת אחריה מלפנים (כלומר מולה תוך כדי הליכה), ובכך מפריכה את כל עניין "המעקב" הזה. ציון לא עקב אחרי אף אחת ובוודאי שלא גילה היכן תכננה לבזבז את הכסף שגזלה מאדם תמים. זאת היתה הוכחה נוספת לתוכנית כל כך מחופפת ומזלזלת בקהל של עצמה, שמנסה להפוך את האיש במרכז לסוג של סופרמן אבל בעיקר חושפת אותו כחרטטן.
"איט אנד ראן" היא עלבון טלוויזיוני. המילים האלה קשות, אבל הזלזול בצופים קשה יותר. ערוץ 10 יצר תערובת תפלה של בידור, תיירות, כושר ותוכנית אוכל, שלא היתה יכולה לעבוד גם עם מנחה טוב יותר. תחת ציון היא הופכת לקלישאה של ממש: מנופפת בשריריה ומדברת במהירות כדי להסתיר כמה מעט יש בה באמת. ככה זה מרגיש כשהטלוויזיה שלכם פוגעת בכם ואפילו לא טורחת להישאר ולהחליף פרטים.