הייאוש מעולם לא היה נוח. וב"Fear the walking dead" הוא לא נוצץ כפי שאפשר היה לחשוב שסוף העולם יצטלם בלוס אנג'לס. סדרת האחות של "המתים המהלכים" שמכריזה "ברוכים הבאים להתחלה של סוף העולם" אפילו לא מנסה להסתיר את הייאוש. הצילום עגמומי והדמויות, גם אלה שעדיין חיות, חסרות כוח חיים. תקווה היא מעשה מגונה בעולם הזומבים שרוברט קירקמן יצר.
"Fear the walking dead" עוקבת אחרי האירועים שמתרחשים בתחילת אפוקליפסת הזומבים, רגע לפני שכל העולם הלך לעזאזל. במרכזה עומדת, נכון לפרק הראשון, משפחה אחת שהיא בעצם שתי משפחות, הודות למערכת יחסים רומנטית שמנהלים הורים משתי המשפחות (וראויה לציון קים דיקנס שמגלמת את הדמות הראשית ומספקת תצוגת משחק אמינה). מדובר בבחירה מעניינת של יוצרי סדרת האחות שכן ב"המתים המהלכים", בעונות האחרונות בעיקר, חוזרת תמת המשפחה הלא גרעינית וגיבוריה מתייחסים לעצמם כאל בני משפחה למרות שהם אנשים זרים. האם משפחה גרעינית תתמודד אחרת עם אפוקליפסת הזומבים? ומה זה אומר, אם בכלל, לגבי נכונות התסריטאים להרוג דמויות. ב"המתים המהלכים" דמויות מתות ללא הרף, האם המשפחה הגרעינית שהוצגה בסדרה האחות תשרוד לנצח? ואם כן, אז מה הטעם?
"מה הטעם?" היא שאלה שעולה באופן אוטומטי בתום הצפייה בפרק הראשון של "Fear the walking dead". הרי בשלב מסוים, האפקט ההתחלתי הנהדר, שתיכף ארחיב עליו, יסתיים וסדרת האחות תמצא עצמה באותה נקודת זמן בה החלה "המתים המהלכים" (גם אם לא ברור מתי היא מתרחשת. כלומר, כמה זמן לפני תחילת האפוקליפסה). ואז מה, נקבל את "המתים המהלכים" בחוף וניס?
עד שזה יקרה, שווה להתעכב על מה שהופך את "Fear the walking dead" לראויה לצפייה. בנוסף למשחק מקדים מענג ובלתי נגמר עם המתח שאנחנו מכירים מ"המתים המהלכים" שגורם לנו לחשוש שכל דמות שעומדת בגבה למצלמה היא זומבי, "Fear" משחזרת, בהצלחה, את מה שהתרחש בפרק הראשון של "המתים המהלכים" עם הבדל אחד: ב"המתים" רק ריק גריימס חווה את ההיכרות הראשונה עם עולם הזומבים וב"Fear" יש כמות די גדולה של אנשים ששותים קייל והולכים ליוגה ולא ממש מבינים מה עומד לקרות ושהעולם בדרך לקרוס. רק סצנת הפתיחה המהירה והמוצלחת שמתרחשת בכנסייה נטושה מתכתבת באופן ישיר עם סדרת האם ועם השפה הויזואלית של יקום הזומבים.
אולי שווה לחדד את זה. העולם לא עומד לקרוס. העולם האנושי עומד לקרוס. כפי ש"Fear" דואגת להבהיר באופן די בוטה, הטבע תמיד מנצח. האדם תמיד מפסיד. הייאוש שמחלחל מהמסר הזה הוא כפול שכן לא רק שמראש, "Fear" אומרת לנו שהדמויות החדשות שאנחנו מכירים לא יזכו לגאולה ו/או לסוף טוב, בגלל שמדובר ביקום זהה, גם גיבורי "המתים המהלכים" לא יצליחו למצוא מנוחה ונחלה. ובעצם, הכל היה ידוע מראש. אף אחד כבר לא מת בימינו.