מדהים ויפה להיווכח עד כמה מדויק השם "מקדש מעט" לסדרה התיעודית החדשה של לייזי שפירא, יוצר "סרוגים", ואילנית באומן. למושג "מקדש מעט", כלומר בית כנסת או בית מדרש, יש נופך שונה בתכלית בהקשר המקורי שלו בפסוק מספר יחזקאל: "לכן אמר כה אמר ה' אלוהים כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם". ואכן, אם יש משהו שלוכד את העין בשני הפרקים הראשונים של "מקדש מעט" (מתוך ששה), הרי זה ה"הפיצותים", המשמעות המכבידה, הרת הגורל, של תפוצה והתפזרות על גיבורי הסדרה.
במסגרת "מקדש מעט" יוצאים יוצריה למסע בעקבות ששה בתי כנסת שונים וייחודיים ברחבי הארץ, ובעיקר בעקבות הקהילות והאנשים סביב בתי הכנסת, כל פרק במקום אחר עם דמויות שונות. בבסיס ההתחקות הזו עומדת הערגה של גיבוריה לימים שכבר אינם. הקהילה בכרם התימנים מתבגרת בלי שיוזרם דם חדש, אנשי המניין מדברים על הזקנים שהיו פעם ונפטרו, או כבר מבוגרים מכדי להגיע לבית הכנסת (ובוודאי לטפס במדרגות המובילות אליו) - והם עצמם, הדוברים, כבר זקנים. בשיאו של פרק הבכורה יוצא המורי לסיור ברחובות השכונה ומציג בזה אחר זה בתי כנסת שנסגרו ואת הסיפור מאחורי גוויעתם, הקושי שלהם לאסוף עשרה איש בשביל להתפלל. "איך אתה מסביר את זה שיש באזור כל כך הרבה חוזרים בתשובה ובכל זאת אין מניין?", שאלה אותו אישה מוקדם יותר. אבל אין תשובה. לא שלו ולא של הסדרה. כנראה הם מסתדרים, כנראה יש חלופות, והיעדר התשובה נותר תלוי באוויר ומעמיד באור חדש את הניסיון לשמור בכל מחיר על בית הכנסת פעיל. ניסיון שלשמו המורי מגיע בשעה חמש בבוקר באוטובוס מהוד השרון אל תל אביב, שלשמו מגיע אחד המתפללים אל תפילת שחרית בשעה מוקדמת לו מדי למרות שיש לו חלופה טובה יותר מול הבית. ניסיון להיאחז בעבר.
רושם דומה עולה גם אצל מפוני גוש קטיף, ששמונה שנים אחרי המאורע הטראומטי עדיין חלקם לא עברו לבית קבוע, וגם אלה שכן, נאלצים לחיות ביישוב בלי בית כנסת. המקום שהיווה את לב הקהילה שלהם, את המרכז הרוחני והחברתי, נעשה אסיר לבירוקרטיה וסחבת. עד שהוא יגיע נאלצים התושבים להסתפק במבנים ארעיים שלעתים עליהם להחליף גם אותם כי המבנים נדרשים לתכלית אחרת. העובדה המדהימה שהאוכלוסיה שנעקרה מביתה לא קיבלה אפילו את המבנה הבסיסי הזה, יצרה בקרב התושבים משהו ש"מקדש מעט" מיטיבה ללכוד. התושבים מדברים על בית הכנסת האבוד כשם שיהודים הסובלים לאורך הדורות דיברו על המשיח והגאולה, מתכננים תוכניות בעניינו וחולמים כיצד יתפללו בו בראש השנה הבא, ואז בחנוכה, ואז בפסח או בפורים או אולי בראש השנה עשור אחרי ההתנתקות. אומרים בתפילה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" למרות שהיישוב שלהם עצמם אינו בנוי עדיין. בית כנסת הרפאים הופך לסמל של כל מה שאיבדו ושנשבר בחייהם לפני עשור, למשאת לב לחדש ימים כקדם, כמו במושבם פעם.
גם תקצירי הפרקים הבאים מסמנים על אותה מגמה של ניסיון לתפוס את העבר. בצפת מנסה מנהל בית כנסת הפורש למצוא לעצמו מחליף ללא הועיל, ובדרום תל אביב נאבקים מספר בני העדה הגיאורגית להקים מחדש את בית הכנסת שלהם שהפך לבר אריתראי. כך, מתחת לפני השטח המאוד-יהודי של "מקדש מעט", המתבקש מהנושא שבו היא עוסקת, מחדירים יוצריה בפיקחות רבה ובכישרון מרכיב יהודי אפילו יותר: כיסופים. באירוניה, פיכחון ואנושיות הם מציגים את סיפורי הסדרה, את ההווה שהעבר תמיד מזנב בו, או שמא את העבר שההווה תמיד מאפיל עליו. כרוניקה של היכחדות.
צפו בפרק הראשון
"מקדש מעט" משודרת בערוץ הראשון בימי רביעי ב-21:00