"את צוחקת עלי, מספר שלוש?!", זועמת שאנל אוברלין (אמה רוברטס) בפרק הראשון של "מלכות הצעקה" על אחת מעושות דברה שרוצה להתקשר למשטרה לנוכח הרציחות בבית האחווה שלהן. "מה נגיד להם, ששרפנו את הפנים של גברת בין, חשבנו שהיא מתה, החבאנו את הגופה ואז היא חזרה לחיים ודקרה את שאנל מספר 2 בזמן שכולנו היינו בבית? הם בחיים לא יאמינו לזה, זה סיפור מטורף!"
"זה באמת מטורף", מסכימה שאנל מספר 5.
וכך כבר בפרק הראשון מעגנת "מלכות הצעקה" את הקריצה לצופים, את המודעות העצמית העולצת שמבטיחה לנו, 'אנחנו יודעים שכל זה מטומטם, אנחנו יודעים שאין שום היגיון, אבל פשוט זרמו איתנו'. פארסת האימה של ראיין מרפי, בראד פאלצ'ק ואיאן ברנן, האנשים מאחורי "Glee" ו"אימה אמריקאית", מתיכה זו לזו את שתי הסדרות הללו. היא עוסקת בסדרת מקרי רצח שמתרחשים באוניברסיטת וואלאס, ונראה כי מטרתו העיקרית של הרוצח הסדרתי בתחפושת השטן היא בנות קפא קפא טאו, אחוות הבנות היוקרתית והמבוקשת ביותר בקמפוס. שאנל אוברלין היא זו ששולטת ביד רמה ביתר הבנות, אך כאשר הדיקנית קאתי מאנץ (ג'יימי לי קרטיס), המתנגדת בתוקף לאחווה, מודיעה שההרשמה אליה פתוחה לכל הסטודנטיות ולא רק לתלמידות האליטה, מעמדה של שאנל מתערער והיא מנסה לשמר אותו בכל מחיר.
הקאסט מרשים במיוחד וכולל גם ליאה מישל שחברה שוב אל עמיתיה מ-"Glee", כוכבי הפופ אריאנה גרנדה וניק ג'ונאס, אביגיל ברסלין מ"מיס סאנשיין הקטנה" (המתגלה כאן כשחקנית גרועה למדי), נאסים פדרד המעולה מ"סאטרדיי נייט לייב", ניסי נאש המצוינת מ"רינו 911" ואחרים. הבולט במיוחד בקאסט הוא דווקא אחד מהפחות מוכרים - גלן פאוול, שמגלם באופן נפלא את צ'אד ראדוול הסופר-דוש, בן זוגה של שאנל (ושל עוד כמה עשרות).
"Glee" ו"אימה אמריקאית" רחוקות מלהיות היצירות היחידות שעולות על הדעת בעת הצפייה. למעשה "מלכות הצעקה" דוחסת פנימה בלי בושה ובלי לטשטש כל דבר שנעשה לפני כן בז'אנר הסלאשרים ובז'אנר סרטי נעורים. סיפורו של בית האחווה קורץ בפירוש ל"צעקה", "קלולס", "מלכות הכיתה", "פריס ביולר" ועוד אלף ואחד סרטי סלאשרים שחלקם אף מוקרנים במסגרת לימודי הקולנוע. הרי אין מרגיע יותר מסרט אימה טוב בזמן שרוצח סדרתי מסתובב בקמפוס.
איכשהו הבלגן הזה עובד ומצליח ממש לבדר. כמובן, העניין בזהותו של הרוצח בתחפושת שולי עד בלתי קיים, וגם אין שום ספק שפיתרון התעלומה יהיה בלתי סביר בעליל. בנוסף הדמויות כל כך מטופשות עד שלא איכפת לנו כמעט מגורלה של אף אחת מהן, אולם המאורעות המופרכים-בכוונה פשוט מצחיקים, שנונים, קאמפיים, מצועצעים וכיפיים. כמו לכבות את המוח ולהיכנס לרכבת הרים שהשתגלה עם רכבת שדים; חוויה סוחפת עם ערך מוסף אפסי, בלי פחד של ממש, ותחושת קבס קלה בסוף כשהסחרחרה מתערבבת עם שיערות הסבתא שאכלנו בדיוק לפני כן.
למודי הטראומה זוכרים שגם "Glee" התחילה מצוין והתדרדרה במהירות מפחידה, כך שקשה באמת לסמוך על "מלכות הצעקה" לאורך זמן. זה סוג של נכון. "מלכות הצעקה" אמנם מצהירה כבר מההתחלה שהיא מפגרת ושאין לקחת אותה ברצינות - ואילו לעומתה "Glee" היתה חצי רצינית עם כל סיפורי היציאות מהארון, תסמונת דאון וכו' - אבל קשה לומר שהקונספט של הסדרה החדשה מחזיק לאורך זמן. אחרי ששה פרקים אפשר לקבוע שהמשימה לצפות בה הופכת להיות יותר ויותר מתישה. אין ירידה ברמה - להפך, "מלכות הצעקה" יציבה באופן מרשים - אבל העוד-מאותו-דבר הזה הולך ונערם באופן ניכר במיוחד בסדרה שהכל בה מוקצן. האם נשרוד את כל 15 הפרקים עם תומם? כמו במקרה של הדמויות, התשובה היא "למי איכפת". בינתיים אנחנו כאן.
"מלכות הצעקה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-yes Drama.