אם להאמין לדברי מי שמחזיק ברסן השלטון יותר מכל ראש ממשלה אחר בתולדות ישראל, ומי שנראה שימשיך להחזיק בו כל עוד ירצה בכך, חיינו כאן ימשיכו להיות רצף של מבצעים, מלחמות וגלי טרור. רק השבוע נפרדנו מ"פסטיבל רבין", התקופה בשנה שבה מדברים על מושגים ארכאיים כמו "שלום" ו"תקווה". אבל גם מי שמתיימר לנהל את הסכסוך ולהמשיך את הסטטוס קוו, צריך לראות בתחקיר המרתק של "המקור"(חלק ראשון מתוך שניים) על תולדות שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים את הסיבות לכל מה שמתרחש כאן סביבנו. הדבר היחיד שמפריד בין ישראל לבין חזרה לעזה ולשטחי יהודה ושומרון, הוא רסיסי האמון שנותרו עם בעלי האינטרס המשותף בצד השני. זאת המסקנה הכואבת ביותר שמתקבלת ממערכת היחסים בין שני העמים.
ועידת קמפ דיוויד משנת 2000 היא קו השבר הגדול בחלום השלום שנוצר בשנים שאחרי הסכמי אוסלו. זו היתה הפעם הראשונה שבה הישראלים והפלסטינים דיברו בדרגים הגבוהים ביותר על הסוגיות הבוערות ביותר, תחת המטרייה של נשיא ארה"ב וכשהלחצים של התקשורת והפוליטיקה נמצאים הרחק מהם. על הקרקע הזו הציע אהוד ברק את ההצעה פורצת הדרך ביותר שהעלתה ישראל על השולחן: סיפוח של 9 אחוזים בלבד מהשטח הפלסטיני לתוך ישראל, חלוקה של הריבונות על הר הבית והעברת שכונות ערביות במזרח ירושלים לשליטה פלסטינית. ברגע שההצעה הזו נשללה על ידי ערפאת, הגיעה ישראל למסקנה שהכישלון חייב להיות מוטל על הצד השני. ברק עשה זאת מפני שלא יכול היה לעמוד בלחץ דעת הקהל בעקבות הוויתורים שהעניק, קלינטון עשה זאת מפני שחשש מנפילת ממשלתו.
הנקודה הזאת היא אולי הטרגית ביותר בתחקיר הזה, קצת כמו זו של הפרופסור דני גוטוויין בפרק השלישי של "מגש הכסף". דווקא השמאל הישראלי, שקיבל לידיו את ההזדמנות להגשים את חזונו, יצר את נרטיב ה"אין פרטנר" הישראלי בעקבות הכישלון בקמפ דיוויד. אותו נרטיב שהיום עומד במרכז האג'נדה של נפתלי בנט ואיווט ליברמן. הפרנויה של השמאל הישראלי מעצמו ומהלינץ' הפוליטי שיעשו בו יריביו, גרמה לכך שיוליד במו ידיו את כישלון הדרך שבה האמין. בראייה היסטורית מבחינת ישראל הטרגדיה הזאת הולידה אינתיפאדה חדשה, פיגועים ואובדן הסיכוי לחזור לשלטון. מבחינה פוליטית היא קבעה עובדה בשטח: אם אין פרטנר לשלום אין גם צורך במחנה שכזה.
למה חשוב להמשיך לדבר על שיחות שנכשלו לפני 15 שנים? למה חשוב להבין מה בדיוק קרה ולמה? מפני שקמפ דיוויד היה תמצית של תהליך שחוזר על עצמו שוב ושוב בקשר הישראלי-פלסטיני: מאבק אלים - הפוגה וניסיון לסכם מהר מדי סוגיות גדולות מדי - וכישלון שמוביל מיד חזרה אל המאבק האלים. התחקיר של "המקור" מזכיר לנו את כל מה שידענו על סרבנותו של ערפאת ואת המרחק הגדול שברק היה מוכן ללכת עבור הסכם, אבל הוא בעיקר מלמד אותנו שהצעתו של ברק נבעה יותר מכל מהאימה מפני ההתמודדות עם דעת הקהל בישראל ומפני החשש המצמית מתחושת הפראייר. האימה הזאת גורמת לנו להפיל במהירות את האחריות לכל כישלון על הצד השני, ובכך רק להגשים את הנבואה שאין עם מי לדבר.
השורה התחתונה היא שישראל לא בנויה יותר למהלך ארוך של שיחות ודיונים, אין לה את הזמן, אורך הרוח או הגיבוי הציבורי לנהל דו-שיח שאינו מוגבל לשבועיים אינטנסיביים בחורשה מרוחקת. כמו במלחמה, כך גם בשלום, ישראל מעוניינת ב"זבנג וגמרנו", בעכשיו או לעולם לא. הבעיה היא שבשני המקרים הגישה הזאת רק מבטיחה שהסבב הבא יהיה קשה יותר, מייאש יותר ובעיקר חסר כל סיכוי להביא לפתרון של ממש.