מדהים לראות כיצד פרספקטיבה משתנה במהלך שנה אחת. רק בדצמבר שעבר היללתי את "פושרז" לבית HOT בידור ישראלי והנה, 11 חודשים מאוחר יותר, אותה תוכנית בדיוק גורמת לי לבחילה קלה בואכה קשה. מה השתנה? אולי אני. ואולי "פושרז" בעריכת טליה ענבר, לאור העובדה שאף אחד לא עוצר אותה באמת, פשוט חצתה את הקו האדום במהירות שיא והפכה מגילטי פלז'ר מהנה לעיסה מבישה של שיימינג מצולם.
הקונספט של "פושרז" בעונתה השנייה נשאר זהה לזה מהעונה הקודמת: הורים תאבי בצע ופרסום דוחפים את ילדיהם לאור הזרקורים גם אם אלה לא תמיד רוצים בו. הילדים, כך נראה לפי הפרק הראשון בעונה, לא השתנו. זאת אומרת, מדובר בילדים אחרים אבל כאמור, חלק מהילדים רוצים בפרסום וחלק ממש לא. כך למשל ג'וי, "דוגמנית" בת 12, לא טורחת אפילו להביע שמץ של עניין ו/או מצוקה בזמן שאמה הדיילת גוררת אותה ברחובות פריז בין סוכנויות דוגמנות בהן נאמר להן שג'וי צעירה מדי. ג'וי לא נלחצת, היא פשוט לא מגיבה. ככלות הכל, היא רק חימר בידיה של אמה ולחימר אין רגשות. מפתיע שצוות התוכנית לא העיף את ג'וי ואת אמה למפגש דחוף עם עובדים סוציאליים.
למרות האפאתיות שמחייבת עניין מצד גורמי הרווחה השונים, מצבה של ג'וי טוב לאין שיעור מזה של לינוי, ילדה בת 7 שאמורה להיות זמרת. אמה של לינוי היא "בעלת סוכנות דוגמנות לילדים" ובאחת הסצנות הראשונות (והיותר מבוימות) בפרק הראשון, היא דואגת ללמד את לינוי את השיר "Barbie Girl". שיר שכולל את המשפט "אני פרחה בלונדינית בעולם חלומות". לינוי, כזכור, היא בת 7. כשלינוי בת ה-7 מסרבת לשתף פעולה ורוצה לשחק במקום לאכול סושי ולבצע חזרות, אמה לא מרוצה וזועמת: "אני משקיעה בך, עושה דברים".
לא כל האנשים המבוגרים שקשורים ב"פושרז" הלכו לאיבוד בגיהנום המוסרי. אמה של נועה קירל בת ה-13 לא מסכימה עם כל מה שבעלה עושה. בפרק הראשון נועה נשלחת להופעה ב"מועדון". האם חוששת שהופעת בתה משדרת סקס ותוהה אם "זה לא מוקדם מדי" אבל האב מרגיע אותה והשניים בוחרים עם בתם תלבושת מהוגנת, פחות או יותר (חולצת פלנל ארוכה שלא מסתירה יותר מדי דברים). תלבושת שנזרקת לכל הרוחות בזמן אמת, ממש לאחר שהאב מודה שהוא "מנסה לשלוט במצב, לא מבין מה קורה". כמה חודשים מאוחר יותר, נועה תהפוך לשם בית בישראל לאחר שלהיט הגניחות שלה זכה לתהילה.
הסיפור הזה לא חדש. הוא מוכר ולעוס. בעולם בו כל אחד יכול להיות מפורסם רק כי הוא קיים, אף אחד לא מתרגש מכמה הורים שהלכו רחוק מדי עד חיסול רגשות הצאצאים. הטוויסט המעניין שמציג הפרק הראשון של "פושרז" הוא שבישראל, ממש כמו בארה"ב, נערכות באופן קבוע תחרויות כשרונות כאלה ואחרות. רוצה לומר, לא מדובר בכמה הורים בודדים אלא בתופעה רחבה הרבה יותר. הישראלים, כך נראה, איבדו את זה לחלוטין. ובכל זאת, כשמנסים לבדוק מה השתנה בשנה האחרונה נראה שאין מנוס מלהזכיר את השיח האלים שמאפיין את החברה הישראלית בימינו. לפני שנה, פנינת טראש כמו "פושרז" היתה תופעה חריגה ותויגה ככזו. בימינו ולאחר שהקריצה השובבה שליוותה את העונה הקודמת נעלמה, "פושרז" היא פשוט דוגמה נוספת לסחי ולזוהמה שצפים ברחובות.