קשה לחשוב על תופעה אנושית יותר מהעיסוק ב"מה היה קורה אילו". עד שהמדע יוכיח אחרת, בני האדם הם היצורים היחידים בטבע שעוסקים בעבר לא פחות מאשר בכאן ועכשיו. העבר מטבעו מלא בחרטות וגעגועים, בחירות מוצלחות וטעויות, אבל יותר מכל הוא קבוע. אין ביכולתנו להשפיע עליו, וזאת כנראה הסיבה הכי טובה להמשיך ולעסוק בו. אחת התהיות המרתקות ביותר בעולם התיאורטי הזה היא שאלת זהות המנצחים במלחמה שקבעה את המציאות המערבית כפי שאנו מכירים אותו כיום. מה היה קורה אילו גרמניה הנאצית היתה מתגברת על כוחות הקואליציה שקמו מולה ומשליטה את הרייך השלישי גם על ארה"ב? איך היה נראה עולם שבו "הרעים" מנצחים?
"האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק עסק בשאלה הפילוסופית הזאת, הפך לרב מכר וזכה בפרס הוגו לספרות בשנת 1962. במציאות האלטרנטיבית של דיק המלחמה נמשכה עד 1947, אז השלימה הברית הגרמנית-יפנית את ניצחונה וחילקה את העולם כפי שארה"ב וברית המועצות עשו זאת במציאות המוכרת לנו: מזרח ארה"ב לנאצים, מערב ארה"ב ליפנים ובתווך בין השתיים שטח ניטרלי שבו החוקים גמישים במיוחד. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לעבד את הספר לקולנוע, אבל כמו בלא מעט מקרים אחרים בעידן הזהב הטלוויזיוני שבו אנו נמצאים, הזוכה היתה דווקא רשת אמזון, שעיבדה את הספר לדרמה תקופתית מושקעת.
כיאה למציאות מורכבת שכזו גם הסיפור של "האיש במצודה הרמה" מסתעף למספר עלילות משנה. מצד אחד המתח בין שתי המעצמות שחיות זו לצד זו ומגרדות את סף המלחמה הבין גושית, מנגד מאבק הירושה בצמרת לנוכח בריאותו הרופפת של היטלר. מעל כל אלה עומד ניסיונה של המחתרת להתקומם כנגד השלטון העריץ באמצעות אסופה של סרטים מוברחים, יומני קולנוע המתארים מציאות אחרת שבה הגרמנים הפסידו במלחמה. כשבכירי המשטר בעקבותיהם תחת הוראה מפורשת של הפיהרר לתפוס את הסרטים בכל מחיר, הם מנסים להעבירם לאישיות עלומה בשם "האיש במצודה הרמה", בתמורה למידע מודיעיני פנימי שיעזור להם לפגוע בבכירים ולערער את הסדר החדש שנכפה עליהם.
הכוח הגדול של "האיש במצודה הרמה", מעבר לרעיון השאפתני שבמרכזו, הוא העולם שבו מתרחש הסיפור. פרנק ספוטניץ ("תיקים באפלה"), יוצר הסדרה, בורא כאן עולם רחב, מדוקדק לפרטי פרטים, מעורר יראה ומרשים כאחד. המראה של כיכר טיימס המלאה בכרזות נאציות ותמונות של היטלר הוא מסוג הסצנות שנחקקות בזיכרון מידית, המאפיינים היפניים שהשתלטו על נופיה של לוס אנג'לס נראים אמיתיים כל כך, העיירות הקטנות שבצל הרי הרוקי מזכירות יותר מכל מערבונים ישנים ומקנות לאזור הניטרלי המפוקפק את אווירת הכאוס המוכרת מהם. העולם של ספוטניץ בדיוני אבל לא במובן שמדע בדיוני בדרך כלל מוגש לנו. אין כאן מתים-חיים, דרקונים, כשפים או כוחות מיוחדים מכל סוג. הנופים, האופנה והארכיטקטורה נראים כאילו קפאו אמנם בשנות השישים, אבל המציאות הזאת נראית - מופרך עד כמה שזה נשמע - אמינה לחלוטין. הפסאודו אותנטיות הזאת הופכת את העולם של הסדרה לכזה שקל מאוד להישאב לתוכו.
על אף שמדובר בעונה בת עשרה פרקים בפרויקט בעלות גבוהה במיוחד, העלילה של "האיש במצודה הרמה" מתנהלת בקצב מדוד (שלא לומר איטי משהו). אווירת המתח שעומד להתפוצץ בכל רגע באחת מהחזיתות המרכזיות שלו, היא זאת שמחזיקה את הסדרה גם בחלקים שבהם נראה שהיא פשוט נהנית לעצור ולהרהר ברעיונות הפילוסופיים הגדולים של עצמה. לזכותה ייאמר שהיא מתגמלת את צופיה על הסבלנות שלהם לאורך זמן. הדמויות המרכזיות שלה, אישה צעירה וסקרנית שמחפשת תשובות לסרטים המסתוריים וסוכן נאצי צעיר, בן טיפוחיו של גנרל ערמומי ואכזר, הן לא בהכרח המסקרנות ביותר. למעשה, בששת הפרקים הראשונים שנדגמו לצורך הביקורת הזו, הסדרה מדגישה כמעט בכוח את החשיבות של האווירה השברירית על חשבון גיבוריה. זה מאפשר לה לעשות לא מעט פשרות ברמת התסריט, כמו דמויות מרכזיות שנפגשות בצירופי מקרים גדולים מדי, מערכות יחסים רומנטיות שלא ממש מבושלות עד הסוף ואפילו קטעים כמו אדם שנורה בידו מטווח אפס וממשיך לתפקד כרגיל, או רצח של קרובת משפחה שמתקבל כמעט בשלוות נפש. שום דבר מאלה לא פוגם בסדרה מבחינה דרמטית, אבל פספוסים כאלה צורמים הרבה יותר על רקע סדרה מושקעת כל כך.
באווירה קודרת וקונספירטיבית כמו זו של "האיש במצודה הרמה" מתבקשת דמות נבל איכותית, וכזאת אכן מגיעה בדמותו של ג'ון סמית (רופוס סיוול), הגנרל הנאצי הערמומי שהוזכר קודם לכן. סיוול כיכב לפני 17 שנים ב"עיר אפלה", מותחן מד"ב נפלא שמאפייניו דומים למדי למתרחש בסדרה, כך שנראה שהוא מרגיש טבעי מאוד בנעליים הקודרות הללו. סמית שלו הוא מסוג הנבלים שמסוגלים לעורר צמרמורת רק באמצעות שיחה או חיוך מצמרר, כאלו שיודעים הכל על הזולת אבל משתעשעים ברעיון להעניק לו תחושת ביטחון. כל סצנה בכיכובו מרתקת ומעלה את רף המתח בשתי דרגות. גם המרשל (בורן גורמן), צייד ראשים אכזר הפועל באזור הניטרלי, והמפקח קידו, ראש המשטרה החשאית היפנית האכזרית, הם דמויות שמתעלות בהרבה על תפקידן המשני בתסריט.
השנה האחרונה בטלוויזיה התאפיינה בכמה סדרות ("מר רובוט", "הנותרים") שהציבו את האווירה והרעיון הגדול לפני הגיבורים ואיכות התסריט. נראה שבמקום שבו הן כשלו או הצליחו חלקית, "האיש במצודה הרמה" עושה איזון נכון בין מתח, אווירה ודמויות מוצלחות. עיקר כוחה הוא עדיין העולם העצום, המרתק ורווי האינטריגות שסובב אותה. בדומה ל"משחקי הכס", ההצלחה העתידית שלה תימדד בעיקר ביכולת לאזן בין רוחב יריעה לעלילה שמספקת גם תשובות ולא רק שאלות. אבל נכון לעכשיו, קשה למצוא סדרה חדשה מרשימה ומעוררת סקרנות יותר בנוף הטלוויזיוני שלנו.