(בוידאו: הטריילר של "בלש אמיתי 2")
חניבעל
אף פעם לא חיבבתי את ליטא. אמנם יחסית ללטביה היא מדינה די סבירה ועדיין, משהו בליטא לא הסתדר לי. ליטא היא גם הדבר שגרם לי לנטוש את "חניבעל" בתחילת העונה השלישית. אחרי שתי עונות מצוינות ומטרידות, ב"חניבעל" החליטו לבדוק את עברו של הקניבל הכי פופולרי בטלוויזיה והיגרו לאירופה במסגרת עלילה מופרכת ומשעממת. בהחלט יכול להיות שאם העונה השלישית לא היתה מגיעה אחרי שתי עונות מוצלחות, הייתי שורד את "חניבעל". היא היתה נכנסת באופן אוטומטי לז'אנר סדרות הפח אבל לא הייתי מתייאש ממנה. זה לא קרה.
הצילום היה שונה, התסריט מלא חורים כגבינה שוויצרית אותנטית והמשחק היה עמום במקרה הטוב ומבולבל במקרה הרע. וכמעט תמיד היה מקרה רע. ניסיתי לצפות בפרק הרביעי של העונה השלישית שלוש פעמים. שלוש, לא פחות. בפעם השלישית הצלחתי לצפות בו עד הסוף והפטרתי "לא אכפת לי". וכך, בלי לדחוף אצבע לפה ובלי לחשוב פעם נוספת, ויתרתי על "חניבעל". שמישהו אחר ייתקע עם המנה המקולקלת הזו.
(אביעד קדרון)
בלש אמיתי 2
הרגע המזוקק שמייצג את העונה השנייה של "בלש אמיתי" התרחש בפרק השני. זה קרה בסצנה ארכנית ומגוחכת עד לרמת הקומיות, שבה שיר נוגה מתנגן ברקע בזמן ששלושת הגיבורים נחשפים בפנינו. הראשון שוטר שיושב בבר (קולין פארל), השנייה אישה קשוחה (רייצ'ל מקאדמס) בעולם של גברים, מגורשת מבר אחר אחרי ששתתה יותר מדי. השלישי (טיילור קיטש, "ג'ון קרטר", "אורות ליל שישי"), ותיק מלחמה שרוט בנפשו, רוכב על אופנוע במהירות מופרזת ובלי קסדה עד שהרוח יוצרת שקעים בלחייו.
לא היה דבר "אמיתי" בבלשים של "בלש אמיתי 2", ונדמה שרייצ'ל מקאדמס הובאה רק כדי לסמן וי על טענות הדמויות הנשיות הפלקטיות של ניק פיצולטו. מלבד האסתטיקה, אין דבר שקושר בין שתי העונות של הסדרה. וודי הרלסון ומתיו מקונוהיי ידעו להפיח חיים בטקסטים פילוסופיים יומרניים, אבל בידיים פחות מוכשרות הפאתוס הזה מתרסק ברעש עצום. רמת היצירה נותרה הרחק מתחת לקלישאות והעונה כולה נראתה כמו ניסיון לרצות את כל הביקורות של זו שקדמה לה. התוצאה היא פילם נואר סוג ד', כזה שניתן למצוא בערוצי הסרטים בשעות הלילה המאוחרות, כולל הסקסופון הנמרח בפסקול.
(עידו ישעיהו)
סופרגירל
האמת? הכי רצינו לפרגן ל"סופרגירל". סוף סוף סדרת גיבורים עם כוכבת בפרונט, ברשת גדולה ועם דמות מסקרנת. לא הכל חייב להיות קודר ואפלולי בעולם הגיבורים כדי להיחשב איכותי, אבל "סופרגירל" לוקחת את הז'אנר אחורה לימי "באטמן ורובין" הלא עליזים בכלל: דמויות מגוחכות, סיפור מופרך, נבלים חלשים ומעל הכל תחושה של ז'אנר שאף אחד לא לוקח ברצינות. זה חבל בעיקר כי דווקא הליהוק של סופרגירל הוא הברקה. מליסה בנואה מתוקה, קלאמזית וכובשת, אבל מתבזבזת בתוך ים של אובר אקטינג ואפקטים לא אפויים.
בפרק הפתיחה שואלת קארה דנברס את הבוסית שלה (קליסטה פלוקהארסט, בתצוגת משחק על גבול המחפירה) למה זכתה הגיבורה החדשה של העיר לשם "גירל" (ילדה) ולא "וומן" (אישה). בדיעבד זה גם מה שהופך את הסדרה כולה לאכזבה. גישה ילדותית, נטייה לברוח למחוזות הקומדיה הרומנטית ואפס אמינות. דווקא בעידן שבו נטפליקס מוכיחה איך אפשר לעשות את כל זה אחרת, הכישלון של "סופרגירל" נראה בולט אפילו יותר.
(אילן קפרוב)
סליפי הולו
מתישהו בעונה השנייה של "סליפי הולו" פספסתי פרק. אני אפילו לא זוכר איזה פרק זה היה. כשניסיתי להשלים את הצפייה ועברתי על תקצירי הפרקים, גיליתי שאני לא מזהה את הפרק שלכאורה פספסתי. או את האחרון שראיתי. ואז הבנתי שהחיים יכולים להימשך גם בלי "סליפי הולו".
זה לא שהעונה הראשונה של "סליפי הולו" היתה יצירת מופת. היא לא היתה. היא היתה סדרת פח שלעתים התעלתה על עצמה. המשכתי לצפות בה בגלל חביבות הקאסט. וזהו בערך. אבל העונה השנייה היתה סדרת פח זבל. העלילות היו מגוחכות, הקאסט עדיין היה חביב אבל בניגוד לסדרות מד"ב אחרות, הפתרונות והטוויסטים ש"סליפי הולו" הציעה היו ירודים וביישו את האכסניה בה הופיעו. בהתחשב בהיצע הסדרות המדהים ש-2015 פרגנה לנו, אובדנה של "סליפי הולו" לא הורגש.
(אביעד קדרון)
Dig
לזכותה של "Dig", הדרמה המדוברת של גידי רף ברשת USA, ייאמר שהכוונות בהחלט היו טובות. ניסיון מודרני לטייק אוף על "שודדי התיבה האבודה" בתוך ירושלים, עיר שבה מיסטיקה ומסתורין וטירוף דתי הם עניין שבשגרה. הבעיה מתחילה בביצוע, ובמקרה של "Dig" זאת בעיה גדולה כי היא נכשלת כמעט בכל אספקט אפשרי.
זה מתחיל בדינמיקה הכמעט בלתי נסבלת בין הדמויות לבין עצמן, הכל נורא בוטה ומושלך בפרצופו של הצופה: מקרב האגו בין הדמויות של ג'ייסון אייזקס ואורי פפר (שמאוד מתקשה לעמוד ברמה של הקולגה) ועד הייצוג הקלישאתי של נשים כאמצעי לפיתוח דמותם של הגברים בסדרה. הסדרה גם מנסה לירות ליותר מדי כיוונים בבת אחת (באחת מהן יש מקרה מוזר עם פרה), חלקם הגדול פשוט לא מעניינים מספיק כדי להחזיק קו עלילה. ולסיום, כמעט לא נעים להודות, גם הצילום והבימוי נופלים מהרמה המצופה בסדרות דרמה איכותיות. בסופו של דבר סדרות כמו "Dig" קמות ונופלות על רמת העניין שמעורר המסתורין שבבסיסם. ובמקרה הזה, הוא פשוט לא היה מעניין מספיק כדי להתמיד איתה על אף חסרונותיה האחרים.
(אילן קפרוב)